|
 דיוקן עצמי, בסלון הבית הישן של סבא וסבתא.
צולם ע"י- מצלמת סמסונג (הפלאפון של אבא).
זום- רציני ביותר. |
נונה
אוי, אלוהים אדירים! לא ידעתי שזה יהיה כל כך
מסובך...
מעניין, היא חשבה לפעמים, אם דבורה יודעת שאם היא תעקוץ היא
תמות.
|
יום אחד קם איש בבוקר, ומחליט שהוא פטרייה. הוא מגדל רגל,
וכובע, ומתחיל לייצר נבגים קטנים.
|
אחרי שנפרדתי מלירון, הדבר היחיד שהיה לכולם להגיד לי הוא שיש
עוד הרבה דגים בים. לא הבנתי איך זה אמור לעזור לי, הרי לירון
לא הייתה קרפיון וגם אני לא, אז ניסיתי לראות קצת מעבר לדברים.
|
האם את רוצה לשמור את השינויים שביצעת? שאל אותה המחשב. כן,
מאוד. היא חייכה אליו חיוך גדול כזה, שהיא בדרך כלל לא חייכה
לאף אחד. תודה שהזכרת לי.
|
הדמעות שלה נשאו טיפות של עצב החוצה, והילדה הייתה נזהרת לא
ללקק אותן, כדי לא לספוג את העצב חזרה. בכל מקרה, הן היו מרות
מדי בשביל ללקק.
|
נפש בודדה, עלובה ואומללה, הולכת בעולם ומחפשת מחסה.
|
שוב הוא מגיע, הצל השחור
הוא בא ועוטף אותה מבפנים.
שוב הוא מגיע, הצל השחור
אין לו גוף ואין לו פנים.
|
פעם היה לי צל קטן, אבל הוא גדל איתי
פעם חשבתי שהוא סתם, אבל עכשיו אני רואה שהוא אמיתי
|
האיש שלה
הבטיח לה
שהוא לא
יתן לה
ליפול
|
אלוהים, תודה.
תודה על עט הזהב שלי, הרוחש על הדף חלקות חלקות, ומוציא אותי
מכל צרה בעזרת מכתבי חנופה חלקלקים, הנשפכים ממנו כמו דבש
ניגר.
|
החיים הם מעגל, כמו גלגל של אופניים, מתגלגלים בעליות
ובירידות.
יש עיגולים גדולים שעושים הרבה רושם ורעש, ודורסים לפעמים את
מי שעומד בדרכם. ויש גלגלים כל כך קטנים, כמו גלגלי שיניים,
שכל עוד הם שם, אף אחד לא שם לב אליהם...
|
|
|
Yes, but apart
from that, Mrs.
Lincoln, how
was the play?
An amused
writer |
|
