|
 
גילויים אחרונים על יופי:
בלאגן צבעוני שמרוח על הספה מולי, באופן מושלם.
שאריות אור שמתגלות מתחת לעצים ברחוב בו אני הולכת.
לעשן עד שאי אפשר לשבת יותר, אלא רק לשכב.
לשכוח מהעבודה והלימודים ולהרדם בחוץ על חתיכת דשא.
בימים שהכרתי את מאיה, לא יכולתי להפסיק.
הייתי מסיים לעבוד בשש-שבע, וכבר בדרך לדירה הייתי מוצא מקום
ותופס חמש דקות איכותיות באחת החנויות.
ומאיה, היא הייתה המלכה בשבילי- הראתה לי איך אפשר להתמכר
למשהו, וממש להיות חלק ממנו.
|
הוא קונה משקפיים ורודות.
ובדידות.
|
מקלחת, מים זורמים וריח של נקיון שנספג בי. נשכבת בחדר, שלווה
מדברית ושקט. שומעת גלגלצ, מתקשרת לאמא, מציירת קשקוש לא ברור
במחברת. קונה מים בשקם, יושבת לבדי מעשנת בחוץ, מקווה שאולי
תעברי.
|
אתה מבין, לא ידעתי איך להתייחס אז נסעתי מכאן. אני זוכרת
שרצית להפרד. ושם, בשדה התעופה, כל מה שרציתי היה לא לראות
אותך יותר.
|
יום ראשון. שוב שבוע, אולי אני לא אראה אותך יותר?
אולי זה חד- צדדי?
אולי התלות הפתאומית שלי היא תשובה לציפייה הארוכה למשהו, או
תחליף.
|
ועוזבת אותך כשאני נוסעת
את עוזבת אותי לנסיעות אחרות.
|
מחפשת שיסתיים היום,
שיעבור השבוע,
שאשתחרר מהחייל.
שתגיע מישהי חדשה.
|
לגדול כשאת עוטפת אותי,
בלחישות- העורף האיטיות שלך, למצוא תורה.
ולהעיז להביט בך.
|
לקום כל בוקר,
לחייך למראה, לטפוח על העור קרם החייאה.
|
אתה בין היקרים לי ביותר
גיליתי אתמול לשתי העיינים שלך.
|
בשער הבסיס, מכוניות יוצאות-באות,
ואנשים שמתחלפים, אנשים ואמונות - אומרים שלום ו'בוקר טוב'
ונוסעים לערים אחרות.
שמירה אחת, עוד 11 to go, אני רוצה למות.
|
דברים שרציתי לומר לך,
ולא פגשתי ברגע הראוי.
|
מבטים של עונג ומשפטים של שנאה
פשוט קשה לי להבין אותך
|
ילדה של אחות של חברה של חיילת של קהל-יעד של
שוב לא מרגישה אותי,
שוב לא שייכת אליי.
|
להתעורר כשאני לצידך
יד עוטפת מותן,
חיוך של שינה.
להתעורר בבוקר למגע חום- הגוף שלך.
|
למצוא יפה,
במקומות שכבר מזמן לא
ולשכוח לרגע שבעצם זה המקום שלי.
|
ולראות אותך.
להתבלבל לידך. ולרצות ללטף את עורך.
לנשק לעינייך, לצווארך.
|
לשמוע את הקול שלך, את דרך- הדיבור שלך
האושר שפתאום מציף אותי. שמחה- געגוע- אולי גאוה,
הפתעת אותי, זה הכל. חושבת כמה טוב
שלא רואים רגשות בטלפון.
|
עכשיו נשארתי לבד, והדבר היחיד שעשה לי טוב
מתקשרת פתאום
אולי הבלאגן היה בכל זאת משתלם בשביל לשמוע אותה.
היא שמעה והיא שמחה שאני בסדר וזהו היא מנתקת.
|
מרפסת, חצי סגורה.
יושבת מסונוורת, לא רואה מילה.
|
אני מתפקחת. ואני רוצה משהו אמיתי. ואני רוצה חיבוק חם, וריח
שמביא אותי למקומות אינטימיים ומבט של מישהי שהיתה איתי גם
כשאני לא ממש הייתי שם.
|
כשהוא התקשר אחרי תקופה ארוכה של חיים אחרים, סיקרן אותי שוב.
המון רגשות נשיים, נסעתי אליו. משתדלת לא לעבור את המהירות
המותרת.
וגשם התחיל לרדת, וקור חורפי שנכנס עמוק.
|
אני מנסה לשלוח רמזים. את מספרת על השבוע שלך ואני מספרת על
שלי. ואני מאושרת בדיוק ככה. פסטורליות של חדרי-כושר צבאיים,
של שולחנות דביקים והריח שלך.
שבוע וחצי עבר מאז שסיפרתי לך, ואת כבר לא כמו פעם.
|
אז מה מניע אנשים? אגואיזם? אהבה? סקס? אנשים אחרים? מנהג?
מחשבה מוגבלת? תקווה? מה מניע אותי? בשביל מה לקום כל בוקר?
אני הרי יודעת שמחר לא יהיה שונה מהיום.
אני ואני ואני ואני.
|
ואת תספרי לי סיפורי סוף-שבוע, ולא תציעי לי אף פעם להיות חלק.
ותתארי לי בפרטי פרטים על החברות שלך - הגבוהה, הנמוכה, הבחורה
השווה שהיית רוצה, ואני לא שם. אף פעם לא חלק.
ורוצה לראות אותך, ולנשק אותך. זה הכל.
|
ואני לא ישנה טוב אחרי ערב איתך, מריחה את החולצה שלבשת ספוגה
בריח שלך- איתי למזכרת. נזכרת איך את לא מבינה רמזים.
|
ואני מבינה פתאום כמה הרצונות שלי פשוטים, כשאני מוותרת על
החופש שלי - רק שמישהו יבוא וידאג במקומי.
|
ולפגוש בך סתם בלי הכנה, להנות בפנים מהריח שאת מפזרת.
לשכוח הכל כאילו אין לי בוקר עוד כמה שעות, ולרצות שהרגע
יקפא.
לנזול מולך, לרוקן את כל החום שבי אל תוכך ולהנות מהחום שאת
ממלאת אותי מחדש.
|
נכון, אני יודעת. אני יודעת שאם אמשוך עוד קצת מהפנטזיה, היא
כנראה תקרע. ואני גם מרגישה, אני בטוחה שאני מרגישה, אחרת
מאיפה הדגדוג הזה מגיע? אבל מה אני עושה עם ההרגשה הזו? אם לא
הייתי אני.
|
|
|
בן נאוות
המרדות!
פרובוקטור. |
|
