|
don't worry
עפה
מפה לשם
משם לפה
מדיי פעם עוצרת וחושבת
תוצאות פה.
אני ואתה ואתה ואנחנו סובבים בין
שפיות לשפיות לשפיות
|
אני כבר לא פה ואבא אף פעם לא היה, בשביל מאה שקלים לשעתיים,
יש לי משהו טוב יותר לעשות.
|
אני, מוקפת תרגילים בבגרות, משתדלת להיאחז
בטרוף של
עולם אחר
|
אך הם צוחקים כמו
הקצף לחול
|
או אז
יקיץ הקץ על ביעותי מאושרים
|
הוא מחזיק בצד אחד שלי ומצפה שאחזיק את הצד השני
שדווקא צף ועולה אל פני הארץ.
|
לקום מחר בלי טיפה
של גאווה, לאחר חלום,
שברח.
|
שבבי יצירתיות נרמסים על ידי אורבניות
בפינות חשוכות הקרויות בורגנות.
|
לוקחת בין האצבעות יריעות פרווה
שמוצגות בבלוק מאחורי שימשת זכוכית. אני תולה
|
החורף מדמם
ועלים צהובים מציפים
ליבו.
|
את מצלצלת ואני שומעת ואני רצה אל תוך דלת פעורה. ואת
מחייכת ואומרת שזה בעצם לא כל כך נורא ושאולי
אם אני רוצה נדבר
ונשתה קפה מעבר לפינה.
|
לא היית מבחין כלל בקיומה אילולא הזזת את העיניים לזווית
הנכונה.
ראית כבר ואתה משום מה לא מצליח להימנע ממחשבה
|
שמלה,
לבנה שנעטפת סביבך כמו תכריכים
המשוועים לקצת מקום אצלך
בין כל כמעטים שנדדו
לשם.
|
הנהג בולם והוא מועד מעט קדימה, מתעשת
וצועד מטה במדרגות, משאיר אחריו תלוליות אפר. הוא מתהלך
עכשיו
|
ואת האושר הושבת
במושב האחורי
|
ואיזה לילה אחד,
קצת לפנות בוקר, או אחרי, פגשתי איש אחד
|
בעיניים שלו גלום עצב של נערות בלבוש בית-ספר שצועדות
אל לוע האריה.
|
פחד מציף בעיניים עצומות,
הלב רוטט ופועם ובועט ולוחם ונמס.
אני בורחת מהמחשבה
|
אף אחד לא יגיד שהספר ארוך מדיי, כי זה יהיה כמו להגיד שהחיים
שלי ארוכים מדי.
|
הוא, עומד בפינה. עם מבט ממזרי בעיניים וסיגריה כבויה
|
מי היה מאמין? כך, כמעט כמו שהתחלנו, נסיים. נפנה את הגב
לשלמות. אולי נאסוף את הזיכרונות בקופסה?
|
הסתכלת בי בעיניים החזיריות שלך. כרגיל היו הן מלאות אש רושפת,
אך עם ניצוץ שלווה (כמו המזרקה של אגם, זו שמאז ומתמיד קיווית
לראות בוערת).
|
אל הארכיון האישי (12 יצירות מאורכבות)
|
|
בן נאוות
המרדות!
פרובוקטור. |
|
