|
אוהבת לכתוב.
אוהבת לקרוא.
צעדתי לאורך השביל ודמיינתי אותה פוסעת כאן מתרגשת בשמלה הלבנה
שלה, לא מצפה לי כלל. נדמה היה שאני מתקדם ולא מגיע. הרגשתי
שאני נמצא מעל תהום - צעד אחד לא זהיר ואני נופל.
|
"אז מה קורה? לא אמרת שאבא של יותם, פסח", הדגישה אמא שלה את
השם המשעשע במיוחד לתקופה וחייכה, "ישהה בבית מלון?"
"זה מה שיותם ואני חשבנו, למרות שהצענו לו, הוא אמר שלא,
ופתאום אתמול בלילה הוא צלצל ואמר שהיה לו בלאגן עם הטיסה והוא
הקדים אותה, והוא התקשר למלון
|
נועה הלכה לחדרה, שהיה מעברו השני של המסדרון. היא הרגישה חסרת
אונים, לא מסכימה עם מה שמיכל עושה, לא יכולה להתנגד, לא מוצאת
משהו שיגרום לה לוותר על הרעיון המטורף להפליל את רוני. לא היה
לה עם מי להתלבט, היא לא יכלה לספר לדנה בלי להזכיר את רוני.
|
"יש שיר כזה", לחש באזנה כששכבו חבוקים במיטה. "איזה?"
"יש אירית באלף, ועירית בעין..."
"וזה מתחרז לי יפה עם עיניים...", המשיכה, ועמי טמן את ראשו
בתוך השקע בכתפה. "לא יודעת למה אני תמיד אומרת את זה, ולמה
אמרת עמי באלף?"
נשימותיו הקצובות העידו על כך שנרדם,
|
כל התסכולים של השבוע האחרון, כל הריגושים, המחשבות, השאלות.
הכל פרץ לנשיקה הזאת. יותר משהוא נישק אותי אני נישקתי אותו.
בפראות, בעוצמה שלא ידעתי מאיפה באה. שפתיי שאבו את שפתיו
ולשונו. הוא הצמיד אותי לקיר וידיו מעכו את גופי, נכנסות מתחת
לחולצה, מתחת לחצאית..
|
"בטח שזה סימן", אמר אפרים בשקט. "את יודעת מה התאריך? חצות
וארבע דקות עכשיו. רביעי לרביעי אפס ארבע. איזה יופי של תאריך,
לא?"
"מצחיק", אמר גולן, "אישה אחת וארבעה גברים בקו ארבע".
"היא מנסה להרוג אותנו, ואתם מתעסקים במיסטיקה", צעק חיים.
|
וכמה זמן את עוד חושבת שתישארי כאן ... מפנים אתכם. ואיפה שלא
תהיי לשם אני כבר לא מתכוון להגיע. למדתי באוניברסיטה, לעזאזל.
מגיע לי יותר מלהיות פועל ואל תגעי בי ככה, כשאני מנסה להסביר
לך מה אני חושב. זה מוציא אותי מהריכוז.
|
מבלי משים פישקתי מעט את רגלי והוא העניק את אותו טיפול גם
בפנים הירך, קרוב מאוד למפשעה אך בלי נגיעה ממש. התחושה הזאת
הטריפה אותי. כמעט ואמרתי, תיגע. הרגשתי שהוא מנווט אותי. לא
רציתי שהוא יפסיק, אבל הוא הבטיח שלא יהיה כלום, ומה יהיה אם
|
מה אני עושה איתך? ילד? חשבה רננה לעצמה. זה נורא עצוב שאיבדת
את אמא שלך ואבא שלך אבל גם אני איבדתי את אבא שלי, והוא היה
יותר שלך משלי... אני גם רוצה את הכסף. וגם יואב בטח ירצה את
הכסף. אבל איך?
|
בקומה השמונה עשרה עזבו אותנו שלושה ושניים נכנסו.
הדינמיקה איפשרה לי להתקרב אליה ולנשום את ניחוחה.
"שוב אתה", הגו שפתיה.
|
הייתי שקועה במחשבות ממששת את השרשרת של סבתא שלי, כשפתאום
גולדי נתנה משיכה עזה ואני עפתי קדימה.
את הדקות הבאות אני לא ממש זוכרת למרות שלרגע הייתי בטוחה
שסבתא שלי נמצאת שם ואומרת לי, "הוא משלנו".
ניסיתי לשאול אותה למה היא מתכוונת אבל היא חייכה אלי ואמרה ש
|
"ועכשיו את נזכרת לספר לי?" ירעם בקולו העמוק.
"פשוט לא היתה הזדמנות מתאימה", היא תענה.
הזדמנות מתאימה.
אף פעם אין הזדמנות מתאימה.
|
תהיתי אם הברמן באמת מנסה להתחיל איתי או שזה חלק מהשירות
שהמקום מציע. אם אין גברים פנויים אז הברמנים משמשים כתחליף
לעת מצוא, ולמען האמת תחליף לא רע בכלל אם בוחנים אותו
בציציות.
אבל לא באתי להתחיל עם ברמן. באתי לראות את הדקדנטיות
במערומיה.
|
הוא המשיך ללהג אבל אני כבר לא שמעתי אותו, קלטתי אותה עומדת
במרכז של קבוצת אנשים, מדברת בתנועות ידיים גדולות, יפיפיה,
שערה הבהיר אסוף למשעי למעט תלתל סורר שידעתי שהושאר כך
במתכוון.
|
"העובדה שאת חברה שלי, עדיין מתמיהה אותי לעיתים", ענתה חתולת
הרחוב הג'ינג'ית, "אבל כלב?"
"הוא כלבלב חמוד, מלא מרץ ואנרגיות, וזה די מחמיא אפילו שהוא
מתעניין בי", ענתה הפרסית כשמילותיה מתנגנות במבטא צרפתי קל.
|
ברנרד אמר, "תפתחי את הפה". הרגשתי שהתנגדות תהיה חסרת טעם.
אני אהיה שמנה ומגעילה ומלאה פצעים בפנים ואף אחד לא יאהב אותי
אבל יהיה לי טעים. עצמתי עיניים ופתחתי את הפה. נגסתי בקלילות
בשיני וטעם מופלא התפשט לי בפה.
|
והיה שם עוד משהו. מין תחושה של ראשוניות. משהו שאי אפשר לשחזר
אותו. מין נגיעה במקום סודי, שאפשר לגעת בו רק פעם אחת. ובגלל
זה, רק בגלל זה אני חושבת שזה חשוב נורא עם מי עושים את זה
בפעם הראשונה.
|
"טוב, נו, לא התכוונתי, רגע... תני לי לספר לך. נגיד שהיא קונה
קילו סולת, היא מבקשת ממני לחלק לה את זה לשקיות של מאתיים
גרם. ואם היא קונה קקאו, אז בשקיות של מאה גרם. אגוזים, שקיות
של חמישים גרם. סוכר וניל הכי משגע אותי, שקיות קטנות של עשרים
וחמישה גרם.
|
מפלרטט איתי. לא היה לי חשק לזה. זה רק בגלל שהוא לא רואה,
אחרת וודאי היה מזהה את הקור בעיניי, זה שמרחיק ממני את כולם.
"סתם מכוערת".
"נו, די, מה צבע העיניים שלך?"
צבע של קיץ, נקודות שמש זהובות בתוך שדה ירוק.
|
-אבל אמרת לי שאהבת אותו. איך אפשר להפסיק לאהוב. אם אני אעצבן
אותך גם תפסיקי לאהוב אותי?
-אוי... איך אפשר לענות על זה. בחיים אני לא אפסיק לאהוב אותך.
אני אמא שלך. סחבתי אותך בבטן ובסוף אפילו לא רצית לצאת.
-כן, אני יודעת ויש לך צלקת מהניתוח.
-או קיי, אז
|
התמונה הזאת, של תומר בא מאחוריי ומחבק אותי, עולה לי בראש.
הוא נישק אותי בצוואר, "היי מותק", אמר לי ואז קלט את ערמת
פרוסות התפוחים המקולפות, ואת עיסת השמרים. "אני שונא את זה",
צרח עליי ודחף את הקערה בתנועה חדה. כל התפוחים התפזרו
והתערובת נשפכה.
|
בתקופה שאביו היה נשוי הם חגגו הכל, מראש השנה ועד חג ההודיה.
אבל אחרי שאביו נפרד מאשתו זה נפסק. רק כשהיה מגיע לחופשות
בארץ הרגיש שהחג הוא אמיתי. ליל סדר אצל סבתא שלו, ראש השנה
אצל דודתו וחנוכה. חנוכה אצל אמא שלו.
|
הוא נע פתאום, והושיט את ידו קדימה מניח אותה על הישבן שלה.
היא קפאה משתדלת לא לזוז, שואלת את עצמה האם התנועה היתה
אינסטינקט מתוך שינה, ונהנית מהמגע של ידו המחוספסת מעט, בחלקת
עורה החשוף.
|
לפני שהספקתי לחץ יואב על קומה חמש, ואז נצמד אלי כאילו יש לו
את כל הזכות שבעולם לעשות את זה ולחש לי באוזן: "אני שונא
לריב, אבל להשלים זה הדבר הכי אהוב עלי". ידיו ליטפו אותי
בבעלות והוא נשק לצווארי. הייתי מסוחררת מהתחושות שעברו בי,
אבל דאגתי לניר. "רגע, רגע
|
אז הלכנו ללונה פארק. אני לא ממש זוכר איך זה היה. עלינו על
הגלגל ענק ועל עוד כל מיני מתקנים. שירה כל הזמן התמרחה עלי
והאמת שדי התחממתי עליה. אפילו חשבתי להתחמק איתה לאיזה פינה
רחוקה ולהשתעשע קצת יותר.
אבל אז ראיתי את טלי. היא ישבה שם מתחת לשמשייה והעיניים
|
אני מושיטה את ידי לכוס ועיניי נתקלות בספר הקטן שמונח על
השולחן. "פגישה, חצי פגישה", משורבט על הכריכה. ספר שירי רחל
שבאמת תהיתי לאן הוא נעלם. "שכחת אותו אצלי באוטו".
"יכולת להשאיר אותו אצל איריס", פקידת הקבלה עם הציצים הגדולים
שאתה מאוד אוהב לפלרטט איתה,
|
ג'ונאס צפה במתרחש מולו כשעיניו קרועות לרווחה. סטפן ישב
בכורסה ומבטו היה על ליליאן שעמדה מולו. היא הושיטה את ידה
לשיערה ומשכה ממנו את הסיכות שהחזיקו בו, נותנת לשיערה ליפול
כאשד סוער על כתפיה. שפתיו של סטפן נעו אך שום קול לא נשמע.
|
זה לא סתם, הדברים האלה שאני עומדת להגיד. אני באמת מרגישה
ככה. אני מקווה שלא אבכה. אני מתגעגעת אליך, אבא, קראה אדווה
מהדף, אני לא יכולה להאמין שאתה איננו. כל יום אני קמה בבוקר
ומקווה שתחזור. כולם מתגעגעים אליך.
|
"אם אני אמות, את תצטערי שדיברת ככה".
"תינוק". הלוואי שתמות. אולי היא אמרה את זה בקול? לא יכול
להיות.
היא לא אמרה את זה בקול.
אחרי זה הסתובבה והלכה לישון.
|
ושוב עולים ריחות של רפת וחציר
שמזכירים לי את הצורך לצלצל בפעמון
באוטובוס שכבר איני נוסעת בו
|
לפעמים עובר יום
והגוף מתחיל להסתגל
למצב אחר
יהיה בסדר
אני חושבת
|
ורגע אחד נטול זהירות
הפך את הכל על פיו
ברגע אחד חסר הגנה
שינית את כל התמונה
|
כל הדברים שעשיתי
ואני רוצה לשכוח
כל המילים שאמרתי
ואינני רוצה לזכור
|
קר לי נורא...
אתה צוחק
קר לך?
בואי לישון איתי
|
לפעמים כשאני
קצת משתכרת
אז אני שוכחת
או לא זוכרת
|
ביום שהגעת
בפתח הדלת, אמרת
אין לי זמן להישאר
והלכת
נותרתי עומדת
מריחה את ניחוח
הגוף שהשארת
|
גם כשידעתי שזה סופני
שכל נסיגה
היא עניין די זמני
המשכתי לרצות
|
תבקשי, דחקת בי
קחי מטבע
תזרקי
|
יש גם אחד בפנים הירך
נשכת אותי
בדיוק כמו שאני אוהבת
|
פעם שמעתי
שהעונה שהכי אוהבים
היא זאת שגילינו
|
אי אפשר לחבק
דרך הטלפון
או בלילה כשהם ישנים
|
התעוררתי, ראיתי ירח
איש לא שכב לצדי
עצמתי עיניים
חיכיתי
אולי אתעורר
|
זכרתי דברים
שרציתי לשכוח
ונשברתי שוב
לאלפי חתיכות
|
נוגע?
זה נדבק, אני אומרת לה. זה נחרט עמוק. וזה כואב נורא.
אני לא מצליחה להפסיק לחשוב. אני הולכת לישון איתך. אני קמה
איתך. אני חולמת עליך. כל הזמן אני חושבת עליך.
|
היא השתתקה בפתאומיות והפנתה אליו את גבה.
גבי קם וניגש אליה, מניח יד על כתפה, מנסה לגרום לה להסתובב.
"בפאב ההוא?"
היא התקשחה מעט אבל הסתובבה,"כן".
הם היו קרובים, קרובים מידי. "לעזאזל", סינן גבי ומשך אותה
אליו. היא לא ניסתה להתנגד.
|
|
|
אהה אההה אההה
אווו אווו אוווא
ווו אייי
שורה משיר |
|
