|
 
ישבתי וחיכיתי לה. היא אמרה שהיא תבוא. היא באמת תבוא. היא
אמרה לי לחכות, וזהו, אני אחכה.
כבר נעשה מאוחר. השמיים התחילו להחשיך, וטלי לא באה.
|
כי באותה עת הוא לשגית ושגית לו, הדבר היחיד בעולם עמד מולו
והיה שלו, ורק בצבצה במוחו הכרת תודה על כך שהרדיו נוצר
אי-פעם.
|
אך הבריכות עוד רבות והזמן קצר ומר כהן חייך לעצמו כשחשב כיצד
הבטיח לעצמו שינסה לשמור על כושר, ומה הטעם לו בהרהורים שכאלו,
הן הוא מעוניין לקיים את הבטחתו.
|
הם הולכים לידך, לעיתים לא תבחין
|
האם אתה זוכר
איך משמשו האצבעות
|
אך נהרתי אחריו
וגיא צלמוות חיבקני
הן הכרנו זמן כה רב -
מי ידע שכך יישאני
|
וכולכם עושים כל מה שהוא רוצה,
והוא עליכם מין דברים מנסה,
כי הוא אלוהים.
ולו מותר לשחק
בחיים.
|
אתה יושב על שפת הנחל,
תחתיך דמותך, מעליך תכלת,
ומולך בשורה, הילדים רצים.
|
מסור מנסר
גם שמיים מעל
הולכים לאיבוד
|
הם כולם-כולם מתים
כבר הרבה-הרבה שנים,
וסיפורים רבים-רבים -
|
מפליגה הרחק הרחק
אל העבר וההווה והיקום ולא יודעת מה לחשוב עוד
ואז חוזרת לחדרי ומוצאת שם את זוג המכנסיים
פיסת מציאות קטנה בים של בלגן
|
ציוץ ציפורים בחוץ ב-5 בבוקר אחרי
לילה לבן ולבד ורעש של אופנוע של שליח
שקורע את הכביש ומסתיר את הציפורים
|
לרדת לרדת לא רוצה לא לפחד.
|
חלק פנים לא מעובד. עצמי עד שאפחד.
|
אל הארכיון האישי (1 יצירות מאורכבות)
|
|
בקשר לסלוגן
מקודם:
אני חושב שקצת
הגזמתי |
|
