|
 
ישבתי וחיכיתי לה. היא אמרה שהיא תבוא. היא באמת תבוא. היא
אמרה לי לחכות, וזהו, אני אחכה.
כבר נעשה מאוחר. השמיים התחילו להחשיך, וטלי לא באה.
|
כי באותה עת הוא לשגית ושגית לו, הדבר היחיד בעולם עמד מולו
והיה שלו, ורק בצבצה במוחו הכרת תודה על כך שהרדיו נוצר
אי-פעם.
|
אך הבריכות עוד רבות והזמן קצר ומר כהן חייך לעצמו כשחשב כיצד
הבטיח לעצמו שינסה לשמור על כושר, ומה הטעם לו בהרהורים שכאלו,
הן הוא מעוניין לקיים את הבטחתו.
|
הם הולכים לידך, לעיתים לא תבחין
|
האם אתה זוכר
איך משמשו האצבעות
|
אך נהרתי אחריו
וגיא צלמוות חיבקני
הן הכרנו זמן כה רב -
מי ידע שכך יישאני
|
וכולכם עושים כל מה שהוא רוצה,
והוא עליכם מין דברים מנסה,
כי הוא אלוהים.
ולו מותר לשחק
בחיים.
|
אתה יושב על שפת הנחל,
תחתיך דמותך, מעליך תכלת,
ומולך בשורה, הילדים רצים.
|
מסור מנסר
גם שמיים מעל
הולכים לאיבוד
|
הם כולם-כולם מתים
כבר הרבה-הרבה שנים,
וסיפורים רבים-רבים -
|
מפליגה הרחק הרחק
אל העבר וההווה והיקום ולא יודעת מה לחשוב עוד
ואז חוזרת לחדרי ומוצאת שם את זוג המכנסיים
פיסת מציאות קטנה בים של בלגן
|
ציוץ ציפורים בחוץ ב-5 בבוקר אחרי
לילה לבן ולבד ורעש של אופנוע של שליח
שקורע את הכביש ומסתיר את הציפורים
|
לרדת לרדת לא רוצה לא לפחד.
|
חלק פנים לא מעובד. עצמי עד שאפחד.
|
אל הארכיון האישי (1 יצירות מאורכבות)
|
|
הלו רחל, מה את
בוכה? את יודעת
כמה משלמים
במסעדה צרפתית
בשביל אחד כזה
בצלחת?
מתוך ספרו של
ד"ר אפרוח ורוד,
"כיצד לבשר
לפציינטים
בעדינות רבה ככל
האפשר שיש להם
סרטן" |
|
