|
נולדה בשנת 79' של המאה ה-20 בירושלים הבירה.
מלימודים ונדודים החליטה שיש לה עוד כמה משימות שלא
יאפשרו לה לשבת בחיבוק ידיים.
כרגע חיה בקיבוץ בצפון מקווה להגשים חלום ונהנית
לעשות את מה שהיא עושה.
ככה זה.
דווקא כשהודיעו על סופשבוע סוער, החלטתי לארוז תיק ולהגיע
אליך. אולי כי הרבה יותר נחמד לי להעביר סופות רעמים ביחד
איתך.
|
היינו מעין חבורה.
החבורה שהפאטיו של כל דירה יצא לשטח משותף שהוא בעצם גג שטוח
וענקי שמעל המרכז המסחרי של השכונה.
גרנו בשיכון ארוך.
|
אני נוסעת למקום שאוכל להרהר בשקט, אני זקוקה לזמן האיכות שלי
עם עצמי. כל החיים אני סובבת אנשים ואנשים סובבים אותי.
|
מוצאת את עצמי יושבת רגל שלובה ברגל שניה.
בראיון.
רק אצלו הסכמתי.
כל השאר מנסים למצוץ לי את הורידים.
|
הלכנו לנו, הוא כטווס גא ומאושר ואני עם הידיים בכיסים של מעיל
פוך.
מאובזרת מכף רגל ועד ראש עם כובע צמר.
והקור מוצא פתחים וחודר לעצמותיי.
|
עשר דקות
אולי אפילו רבע שעה. לא יודעת בדיוק כמה כי אין לי שעון.
הורדתי אותו בפעם הראשונה שנסעתי לסיני.
|
Not many people know or realize how my heart is still broken
from the lost of zoe.
It's almost 2 years since she's gone.
I don't think of her all the time, but there are times, like
now, that my eyes are filled with tears.
|
הייתי ילדה.
כל אחד עובר את השלב הזה פחות או יותר בחייו.
ילדות.
ובאיזשהו גיל אתה נתפס לדמות מפורסמת, נניח זמר או זמרת.
דרך קלטת שלקחתי מאחותי, גיליתי את ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו.
|
שילבתי ציור ברפידוגרף לבין משטח משולב של צבעי שמן עם דפי
גאזה. המון זמן לא יצא לי לעשות את מה שאני נהנית ממנו...
|
אל הארכיון האישי (1 יצירות מאורכבות)
|
|
מי שלא משוגע
הוא לא נורמלי |
|
