|
ספרו הראשון, 'יש סדק בירח', שראה אור ב-92',
הסתנוור וחזר לחדר החושך.
ספרו השני, 'בלי מילים', התקבל בתשואות חמות מקרב
קהל הקוראים ולמרבה הפלא, גם מהמבקרים. אנחנו
ב-98'.
אבל, כמו שאמר פעם ג'יי אדגר הובר: "הפעם היחידה
שאבי קיבל זר פרחים היתה בהלוויתו שלו", גיבורנו
הרגיש מת.
לועס את הביקורות החיוביות באנינות טעם, בולע את
השליליות כרעל. בכתבה שהתפרסמה בשלהי 99' בעיתון
'הארץ' נאמר: "...קראתיו בעיון מתחילתו ועד סופו,
מתעכב על כל פסיק ופיסקה, על כל עמוד ועמודה. בשתי
מילים: 'אין תגובה'."
בכך נפלט מכותרות הצהובונים והפך ל'שרוף' של ז'אנר
הכתיבה הקצרה, הפעם בכתום, קבלו את מר 'אין תגובה'.
הבן-זונה הסתכל על השעון, הוא ידע שיש לו עוד 12 דקות.
ואני, אני בן-אדם שעושה כבוד לזמן, שטיחים אדומים, אלכוהול
בבקבוקים קטנים במיני-בר, הכל.
|
אחה"צ התנועה עמוסה, "מסכן מי שאין לו מזגן" היא חושבת בהביטה
על רכב שנוסע עם חלונות פתוחים. הגברים ברכב עם החלונות
הפתוחים ממש מסכנים כי אין להם מזגן.
|
כי הרי אם ממש הייתי רוצה, אז הייתי נהיה. נכון? זה המסר בעצם,
פאלוו יור דרים.
|
בבית-ספר הם קראו לי 'תייר'. אף-פעם לא הבנתי למה.
האם זה בגלל שהייתי בא הולך מתי שבא לי? או אולי בגלל שהייתי
מתלבש קצת מוזר?
כנראה השילוב של שניהם, הוא זה שהביא לכינוי הזה, שרדף אותי אז
- עד י"ב, ורודף אותי עכשיו - בגיל 43, מדי יום ביומו.
אבל לא עוד.
|
אדם ניגש אל מוכרת לא מוכרת.
המוכרת ודאי היתה מוכרת, אלמלא המילה מוכרת היתה נכתבת בצורה
תחבירית זהה.
|
אוי הכאב...הכאב...
של משהו רע שקורה ביום של דברים טובים.
ביום של הולדת.
בבוקר של אחרי.
אוי הכאב.
|
הם נתנו לי פרס נובל לשלום.
המצב הביטחוני היה קשה, הרבה קורבנות נספו, המלחמה היתה בפתח,
אני הגעתי והצלתי את המצב.
אז הם נתנו לי פרס נובל לשלום.
|
פעם ב- 4.80 היית קונה ארטיק קרח, קרמבו שוקו, 2 סוכריות על
מקל בצורת תרנגול ו-8 מסטיקים בעודף. היום זה נסיעה עירונית
באוטובוס.
אבן-גבירול פינת פרישמן, אני עולה על קו 5 האגדי.
|
שותפה שלי החליטה לעזוב את הדירה ועכשיו היא מחפשת שותף שיכנס
במקומה.
בעצם 'אנחנו' מחפשים, כי לא יעזור כמה שניסיתי לא להתערב,
בכל-זאת היא תהיה שותפה שלי בסוף.
|
|
|
יחס!!!
יאאאאאחאאאאס!
תגובת מערכת: לא
מגיע לך. |
|
