|
הוא ניב שגב.
קריאה מהנה
אני ואבא הגענו הביתה, לבית של אבא שלי, כלומר ההורים שלי
גרושים.
זה לא נורא כל כך. הם התגרשו כשהייתי בן חמש בערך, היום אני בן
שש עשרה. אני כמעט לא זוכר איך אמור לתפקד בית "רגיל" (אם אפשר
לקרוא לזה כך) שיש בו "אבא" ו"אמא".
|
"שלום אדם!"
"שלום..."
"אז ספר לי אדם, מה אתה אוהב?"
|
אז כך המשיך יוחנן רדמונדברום, לשאת על גבו כשלונות רבים
ומגוונים, הן בחייו האישיים והן בחייו המקצועיים. יוחנן
רדמונדברום הפך אדם ערירי וממורמר. אך תמיד כאשר נכשל, מצא
נחמה בכך שיכול היה להציג את יצירותיו האמתיות ולהצליח וכי
"הם" לא קיבלו אותו.
|
אני מתחיל ללכת בעקבות הקול, חולף על פני עשרות אנשים המייחלים
שאגש אליהם. אבל אני לא מאבד רגע אחד וממשיך ללכת, בהתעלמות
מוחלטת מעשרות הפיתויים שעומדים לצד הדרך.
|
"נו אתה בא?"היא שאלה.
הנהנתי, הלכנו לעבר המכונית, היא שתקה והסתכלה באחותה הקטנה,
איך היא מקפצת ממקום למקום, בצהלה על המדרכה.
ואני, אני הרגשתי שאני מתמלא שמחה לנוכח הילדה המעצבנת, שכל כך
שנאתי לפני רגע.
|
ג'ו שאל את הרופא אם הוא גם יכול להצטרף, הרופא ענה בחיוב.
שניהם צעדו אחרי הרופא, שהובילם בין מסדרונות בית החולים
העצובים שנגועים בצערם של האנשים. הם נעצרו מול אחת הדלתות,
לצד הדלת התנוסס שלט בו היה כתוב: 'DR.Yharvay'. הוא פתח את
הדלת והורה להם להיכנס.
|
הבשר ליצירה זו מצוי ביצירה אחרת שנשכחה לדראון עולם.
|
חבל שבחרתי להתנדב דווקא פה. הם אף פעם לא זוכרים מי אני וגם
נראה שזה לא מטריד אותם במיוחד, גם אני לא זוכר אותם מכיוון
שכל שבוע מתים כמה ובאים חדשים.
האמת שאני גם לא צריך לזכור אותם. אני סתם בא, דוחף להם דייסה
לפה, מסדר את הכסאות ולפעמים בכל מיני חגים כמו
|
היה משהו בריח החנוק הזה של העץ הטחוב, בעשן הסיגריות ובדיבורה
הבלתי פוסק - שכבר היה כמוזיקה לאוזניי - שכנראה גרם לי
להשאר... או שסתם היה זה בגלל הסחרחורת והבחילה שהייתה לי.
|
'מעולם לא נודע מעשה גדול יותר מזה. ויהי אשר יהי, כל מי
שיוולד אחרינו, בזכותו של מעשה זה הוא שייך להיסטוריה נעלה
יותר מכל היסטוריה שעד כה!'
סיים הפסיכולוג את דבריו לרגע.
|
די חשוך בחוץ ואני בקושי מסוגל לראות לאיזה בית בחצר יש סוכה.
אני מסתפק בכמה ניצנוצים שאני בספק אם הם פרי התשישות שלי, או
שהם באמת נורות קישוט, בכדי לבחור לאיזה כיוון ללכת.
|
השושנה בקשה מגברת כרובית להקדים את הטקס, אך אדון כרוב כבר
הזמין את השף חציל, את סבתא פלפלת את הדודה חסה, את מר גזר את
אדון צנון ועוד שכנים רבים וחשובים.
|
לילה טוב לך.
לך לישון חמודי, אל תפחד.
האזן לקול המואזין שמתנשא אלינו על גלי הרוח המלטפים,
האזן לקול הטנקים שבחוץ מטרטרים, לטפיפות החיילים שעלינו הם
שומרים.
|
נכנסנו עם המכונית לבית הקברות, ואבא המשיך עם המכונית עד חלקת
הקבר של סבא וסבתא שכמובן נקברו אחד ליד השניה.
ירדתי מהאוטו, אני עם עצמי ואבא עם חומרי ניקוי, דלי ומטאטא
כביש.
|
תמיד שנאתי את הים, במיוחד בארץ. החוף כולו מזוהם בבדלי
סיגריות ומקלות ארטיקים, אלפי אנשים רוחצים ומשתינים שם,
מקבלים כוויות, נצרבים ע"י מדוזות. כן, ככה זה. אבל כולם רוצים
נוף לים. אפילו השכן העיוור רוצה נוף לים. אבל אני וחברה שלי
זכינו בהנאה המפוקפקת.
|
תתחיל לכתוב אמרתי לעצמי...
אז הנה, רק התחלתי ואני כבר תקוע.
אומרים שדף ריק מהווה מחסום פסיכולוגי לכתיבה, המחסום שלי הוא
לגמרי אחר.
|
בהיתי עוד קצת ברקע המתערבל מצד לצד זה הרגיע אותי עוד יותר.
הרגשתי שיכור. כמה שלא נסיתי לא הצלחתי לארגן את מחשבותיי כך
שיביאו אותי לכלל החלטה. רק זכרונות חלפו זה על גבי זה צלולים
וברורים. מזה עושים לי מסע חיים שכאלה?
|
תחנת האוטובוס מתחילה להתמלא. אני צריך לקום, להתעורר. לפנות
את הספסל לאחרים.
אני מרגיש חלש, העיניים בקושי נפקחות, הידיים אפרוריות
ורועדות, המעיל האפור והבלוי שלגופי מתחיל להעלות ריחם של
חבריי, המתמלאים על גדותיהם מדי יום- פחי האשפה.
|
מר יוסף דוברצ'קי קם כל יום בבוקר בשעה שש וחצי בדיוק ממיטתו
הצנועה והקטנה.
הוא נע בזריזות לעבר חדר האמבטיה הלבן.
כאשר הוא ניצב אל מול הקיור התלוי באויר שחושף צינורות חלודים
פה ושם, הוא מתחיל בשטיפה שיטתית של פניו, אחר כך מנגב את המים
בעזרת המגבת התלויה ע
|
אני זוכר את התחושה המוזרה הזאת של הפלגה בסירות הדייג הקטנות,
מתוך איזו שלווה, אולי מתוך הידיעה שה"ביגל", הספינה הטובה
שהביאה אותך לשם מתנודדת בעצלתיים מאחוריך, ואולי בגלל עשרות,
אולי מאות ואולי אלפי צבי הענק שהביטו בנו לאורך קו החוף.
|
באחד מן השווקים המעופשים רכשתי פעם נמייה,
נמייה שכל כולה היה עור ופרווה - הנעוצה בתוכו כעשב זערורי
ורך.
|
הוא וסוניה התחתנו וחיו חיי פקידה ראשית וראש אגף הפיתוח
סבירים למדיי במשך 10שנים תמימות, עד לפני חודשים ספורים בהם
סוניה החלה להתלונן על כאבים חזקים באוזניים ששינו אט אט את
צורתן ובשאר הגוף שצימח בלוטות משונות.
|
ושוב אותה הדרך אספלט, כביש, מדרגות, דשא מים עם כלור...
אני עולה במדרגות לעבר
המקפצה אני קופץ במדרגות שתיים שתיים שוב נזכר באישה הזקנה
|
העיתון התורן שעון לידה
ובלי משים עובר מצד לצד
עם ירידת המים בכל פעם.
|
יש רק דבר אחד.
רק דבר אחד.
לא דבר גדול
שהייתי משנה ואז הייתי הופך להיות אדם אחר...
|
אני נוגע.
מרגיש מגע קטיפה,
מרגיש צריבה חורכת עור.
|
אז אלו החיים שלנו,
אשליות באגרטל, מסודרות יפה יפה.
הכל נקי וממורק מלא במים, מושקה
|
חבל ש-
הכל נגמר ואין עוד מה לסיים
|
קל לי להבין שאני מצטער וזה היה
הדבר היחיד שהכנתי מראש.
|
על האש המלחכת ספרי
אמרי להם כי גחל אני
אמרי שלהבת יוקדת מתוכי
ספרי איך שרפתי ידייך המחבקות
ספרי איך חרכתי שפתייך המנשקות
רוצי ספרי
|
מה הטעם להמשיך?
היא שאלה שאני יכול לשאול רק על אחרים
לגביי הייתי מצליח לשאול רק
מה הטעם?
|
זה שנושם יצירה אך זו אינה נושמת בו
כצבע הדיו היא כחולה וקרה ואיננה עולה מלבו.
|
מלא נדוש,
הכל נדוש
מעקר את הדיון,
משטה ביצירה.
|
אך גם אצלי הכת כבר החליפה העט בלי בושה,
הלחי עליה מונחת סחוטה
ובלי אטמים גם שמעתי עם הזמן נחלשה
|
היה זה הרעיון שהפך לחיזיון
היו לי אלה החיים שהכירו לי את האנשים
היו אלה הנופים שמשכו אותי אל השחקים
|
כשהייתי קטן אהבתי לבנות
מגדלי קוביות
יותר אהבתי להרוס אותם
|
המרצה מקריא בפניינו סיפור, אני מרים את ידי ומקבל את רשות
הדיבור.
פותח את פי לדבר ואני מצליח להרגיש איך המשקל ההפכפך הזה,
שנקרא על ידנו תשומת לב מופנה אלי.
רק שהפעם אין בו שום דבר מלחיץ, הוא אפילו ניתך עלי במעין רכות
מפתיעה.
|
אחרי חודשיים אני מוצא את עצמי באיזה בית חולים, רואה הרבה
אנשים עוטים חלוקים לבנים צוהלים סביבי...
|
הכל מתחיל בנשימה הראשונה.
יוצאים מרחמה של האם המיוסרת והכאובה, מחוברים לצינור.
צינור שהוא הפעם האחרונה בה אנו ניהיה חלק מאדם אחר.
הפעם האחרונה בה לא נפחד.
עם נתק הצינור, אנו בוכים. סימבולי משהו הבכי הזה.
|
לפעמים יוצא לי לבד
את הלבד הזה לא רואים.
עיוור שהולך אובד ברחוב,
לא יכול לראות כמה לבד הוא הולך,
גם אם הרחוב עמוס וגם אם ריק, העיוור הוא לבד.
|
אף על פי שאהבה דומה לתיק יותר מכל דבר אחר, התיק אינו דומה לה
כלל וכלל. התיק אם לדבר על מושג מופשט, קרוב הרבה יותר לאמנות,
לשניהם יש צבע, צורה, גודל ותכלית.
|
יותר מפחיד למות אחרון, להישלח במשלוח האחרון,
שניה לפני שהגטו נמחק.
|
ה"טדי" היחיד שנדחף תחת אגזוז של אוטובוס ויצא בשלום...
|
אל הארכיון האישי (1 יצירות מאורכבות)
|
|
יש לי פטור לכל
חור!
הפזמניק המורעל |
|
