[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








ניבה דיקמן
זאת תמונה שצולמה ע''י אן גדס


אל היוצרים המוערכים על ידי ניבה דיקמן
ניבה נולדה בערב פסח 1987
ומאז היא מגישה עוגת מצות ביום הולדת שלה.

היא חובבת ספרים על כל גווניהם ,
ושומרת מקום מיוחד בלב לספרות ישראלית.

מאמינה שדף הנייר הוא החלון האמיתי לנפש            
     ושהדבר הכי נכון זה לחיות בלי חרטות.




לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
אהבה
אחרי שניתקתי את הטלפון, חשבתי על איך זה שאני לא עומד בקצב
שלה.
היא חיה באוטוסטרדה ואני בכביש עירוני.
רק בסוף שבוע אנחנו עולים על אותו כביש.

זוגיות
היא חיה באוטוסטרדה ואני בכביש עירוני.
רק בסוף שבוע אנחנו עולים על אותו כביש.

מזווית עיני ראיתי את ד"ר דפקרט עובר בריצה לתוך החדר ניתוח.
הסרתי את החלוק המנתחים ויצאתי לרחוב, כל מה שיכולתי לחשוב
עליו זה כמה אחי צחק עליי שנרשמתי לבית ספר לרפואה.
כאשר סיימתי הוא אמר לי דבר אחד " אל תנתחי בני משפחה".
אח, עמדתי בהבטחה.

"כבשנו את המוצב, מותק. יום שישי אני אצלך בחדר"
זאת ההודעה שהיא השאירה לי על המשיבון ביום שלישי בערב.
היא קרבית מכל הלב ואני ...
ג'ובניק מכל הלב.

אהבה
הגיטרה מנגנת ברקע, המחשבות שלי זורמות בקצב המוזיקה .
השיר מתחלף, קולה של ג'ניס ג'ופלין ממלא את החדר סביבי וגורם
לי לנוע בקצב שלו.
העיפרון פחם שבידי מתחיל לנוע על גבי הנייר, כאילו רושם מעצמו
בתנועות בטוחות וחלקות. כשנעצר הבטתי ביצירה הסופית, פנייך
הביטו

געגוע
דמות הופיעה על המסך, בעלת חיוך דומה לחיוכה של אהובתי הקודמת
.
אני מסוגל לעצום עיניים ולראות אותה ,היתה לה גומה אחת שהופיעה
רק ברגעים מיוחדים,השיניים הישרות ביותר שראיתי מעולם,שפתיים
ורודות ושיער שטני שבלי משים היה פשוט הדבר ההולם ביותר לחיוך
שכזה.

געגוע
אני מסוגל לעצום עיניים ולראות אותה,
היתה לה גומה אחת שהופיעה רק ברגעים מיוחדים,
שיער שטני שבלי משים היה פשוט הדבר ההולם ביותר לחיוך שכזה.
היה לה ניצוץ כזה בעיניים שאמר כל כך הרבה שלפעמים גרם לי לאבד
מילים.

אהבה
התגנבתי כמו ילדה קטנה בשקט בין השמיכות. נגעתי באצבעותיי
הקרות בבטנו. זה העיר אותו. "קפה... תכף..." הוא מלמל וקם
מהמיטה.
התגנבתי אחריו. העברתי את אצבעותיי על גבו בזמן שהכין את הקפה.

אהבה
בכל החולצות הארוכות שלי תפרתי פתח שרוול אחד, לפתח שרוול שני.

כך שכל היום אני אהיה מקושרת לעצמי. לחבק אותו הפך ליותר כיף
כי הייתי מכניסה אותו תחת חיבור ידי.

פואנטה
היא המשיכה למרות הלגלוג הקל שעלה מבין השורות לפניה.
"אני אפילו זוכרת שהתעוררתי בוקר אחד תחת השלט 'רחוב הרצל' איך
חשבתי לעצמי בלגלוג ציני 'אני בטוחה שהרצל שמח על ייעודו, ילדה
טעמה יותר מידי משקה נעזרת בעמוד הרחוב שלו כדי לקום'.

הוצאתי את קופסאות בגדי הינקות שלה , שמלות קטנות , גרביים
קטנים כובעים שסרגתי לה והפריט שתמיד לכד את עיניה , הנעליים
הראשונות שלה . הנעליים האלו בגודל של האצבע שלי , מידה 19 .
הרמתי את אחד מזוגות הנעליים שהיא השאירה מאחור , מידה 39 .

זוגיות
לא היה בינינו תיאום, לא הצלחנו להבין את נקודות החולשה והחוזק
אחד של השני. התנגשנו אחד בשני ויצאתי בהרגשה שאנחנו כל הזמן
מפספסים איזו נקודה או שתיים.
אחרי שבוע ביחד הכל התחיל להסתדר, עשינו הכל ביחד.

זה היה יום לאחר הקניות שלי כך שהיו לי 2 שישיות של משקה תוסס
של אושר, 5 קופסאות של מחית חלומות קלה להכנה וקופסא אחת של לב
חדש בפריזר. על המדפים שמעל הכיור היו 10 קופסאות של משאפי
רגשות ו10- חבילות טישו.

הוא רכן לידי וחיבק אותי, פתאום פרץ בצחוק "תסתכלי על החתול"
הרמתי את מבטי, זה באמת היה מחזה משעשע , החתול רדף אחרי הזנב
של עצמו.

משל
הזדקפתי ושאלתי אותו בקול בוטח, "מה אתה רואה עכשיו?".
"אותך..." הוא ענה בהיסוס.
פתחתי את הסוגר והנחתי לשמלה ליפול ממני.
הסרתי את שאר פריטי הלבוש שהיו עליי והזדקפתי שוב
"עכשיו מה אתה רואה?"


לרשימת יצירות השירה החדשות
תחושתי
אבל בעיקר כתבתי על ההחמצה,
כל שיר היה צעקה,
אכזבה.

מצחיק כמה יפה אנחנו מסדרים זיכרונות.
כמו בנפת קמח,
את האבנים אנו משליכים החוצה.

מחאה
אדם,
פה, עיניים ואוזניים.

אלוהים
כמו בניתוח לב פתוח,
אתה מקלף אותי שכבות שכבות.

זהו שירות מצוין,
זוהי בובה נהדרת.
אחריה תהיה מוכן לחוויה האמיתית,
זאת רק הרצה שתהיה מוכן.

אהבה
נזכרתי בשיר שמזמן לא שמעתי,
זמזמתי מילים שמזמן לא שרתי.

בדידות
אנחנו חולמים לבד,
לרוב נולדים לבד
ומתים לבד.

אכזבה
מילים ועוד מילים,
מאמינה כאילו יתנו חיים.

ביקורת
אנחנו בגיל צעיר
לומדים לצעוק,
למחות ולדרוש.

אם הייתי דג בננה
בטח גם אני
הייתי מתאבדת.

ביקורת
שוב פיגוע
שוב אם בוכה,
שוב ראש הממשלה מסתובב בין מיטות הפצועים,

אתה אומר שאני קרה,
משום שלא יכולת לפרוש איתי כנפיים ולעוף.

כמיהה
שני דורות מחבקים זה את זה ,
בשם שני דורות שכבר לא יכולים לעשות זאת.

הייתי רוצה להיות מאלפת אריות בעולם הגדול,
בו אריה שואג יכול להיות גבר בחליפה.
לעצור עם כף רגלי נהר גואש,
להיות גדולה מהטיטאנים.

הרהור
משהו בחיוך שלך מרגיע אותי

הרהור
האם בלא שומע,
אין למילים משמעות?

במיידנק חיים עורבים,
עפים ממדשאה לצריף,
מחפשים דברים נוצצים.

עקבות שאנו משאירים בליבו של אדם,
ברוחו,
בנפשו,
בהוויתו.

המבט הסרקסטי והקר הופך פנים רכות
לפנים מיואשות.
עיניים עצומות מסתירות רגש,
ועיניים מלאות רגש מסתירות אטימות.

הם ניגשים לדלפק שלי בכניסה.
חלקם בוכים,
אחרים כבר מבינים,
אני לא מציעה להם נחמה.
אני רק פקידה.

קל לחיות דרך מילים .
לא דרוש הרבה כדי לכתוב אותן ,
דף ועט או למתקדמים מחשב.

אני יושבת, תחת זרם המים הרותחים.
נותנת להם לזרום מראש מטה,
לשרוף את הרע מהעור.

הלל
על הידיים ארשום שורות מתוך שירים,
כאשר מי שיחבק אותי ידע מהיכן אני שואבת אהבה .
שורה מתוך "אני רוצה תמיד עיניים" של נתן זך,
שורה מתוך "הכניסיני תחת כנפך" של חיים נחמן ביאליק


לרשימת יצירות המונולוג החדשות
ניסיתי למתוח את גופי ככל האפשר, אבל היא סירבה להפתח.
אני חלשת האופי נכנעתי למצבה והתכרבלתי בדיוק כמוה.
טקס יום השואה עושה לי דברים מוזרים, אבל איך יכולת להבין.

הוא צייר שעה לפחות, ואז הרים מבט מהנייר,
הביט בי ושוב בנייר, וקימט את הנייר.
יכולתי לשמוע את האנשים שהוא צייר צורחים




אל הארכיון האישי (25 יצירות מאורכבות)
"ואז הם קראו
אותי וצחקו".




("עלילות הסלוגן
המצחיק" בהוצאת
בוליביה ושות')


תרומה לבמה





יוצר מס' 13428. בבמה מאז 8/6/02 15:06

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות לניבה דיקמן
© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה