|
"לא משנה מקום גם זמן לא משנה
ילדה קטנה אהבתי בגליל.
ואני הולך לפגוש אותה לגמרי במקרה
אחרי שכבר אשכח אותה כליל."
(פלוגה בקו\ מאיר אריאל)
איך זה שבלילות
כשאני חוזרת מבילוי
אני גוררת רגליים
כדי שקולות הכפכפים
על האספלט
יפיגו את הבדידות
|
אהבה כואבת לי
אכזבה כואבת יותר
|
לא ידעתי
שחיוך יכול להיות
כלי נשק
|
את כל כוחותיי אני משקיעה
בלא לחשוב עלייך.
|
אם הייתי צריכה
לתאר אותי בשלוש מילים
אני לא הייתה אחת מהן.
|
עברתי כבר עשרים חורפים
שמונחים עכשיו
על המדף לידי
במסווה של
מכתבים
|
ואני נלחמת,
כדי להצליח להראות לך את מי שאני עכשיו,
שהדבר היחידי שדומה בינה לבין מי שהייתי אז הוא אתה.
|
הדברים שפעם
היו גורמים לי לאכזבה
נראים היום
כמו חלום
|
ואיך בגללך
כל החוקים מתבטלים,
אפילו חוק שימור האנרגיה
שאני כל כך אוהבת.
|
יום אחד
אני אהיה
סוף סוף- יציבה
תיזהר שזה לא
יערער אותך
|
כמו רכבת הרים (כי תקליט שבור זה כבר נדוש)
עושים שוב ושוב את אותו הלופ.
|
יש לי עוד הרבה קיצים וחורפים
ואנשים להיות שייכת להם
ועשן סיגריות ורגליים יחפות ומחוספסות
שיזכירו מקומות.
|
ואני רציתי שתשאל
שתזרע בי שוב
תקוות שווא
שיהיו לי
|
להיות שוב חלק מחיים שלך
לא לעצור,
לא לבדוק מה זה עושה לי.
|
אנחנו כמו שתי מכוניות החולפות זו על פניה של זו
הן נוסעות לכיוונים מנוגדים
מתרחקות אלפי קילומטרים אחת מהשניה
|
ואני מנסה להסביר לך,
להסביר בכל הכוחות שעוד נותרו בי
שכל הניסיונות להתגבר,
מרגישים לי כמו
פול גז בניוטרל.
|
בדיוק כפי שרגליי
לא נגמלו מהמנהג המוזר הזה
ללכת למקומות שבהם אתה נמצא
|
כשאתה מסתובב לצד השני ונרדם
אני נשארת לידך ערה
בודקת אולי הפעם
תחליט בכל זאת
לחבק אותי.
|
קר במקום חם
ירוק במקום אדום
אתה (לעולם לא תצליח להיות) במקומו.
|
ואולי בדרך אני אחבק את הגוף הרזה שלך מאחורה, ונלך קצת עקום
אבל ביחד, כמו פעם. ולפני שניפרד, אתה תגיד שהתורות שם למעלה,
ארוכים, ושנגמרו לך האסימונים, ואני אחייך ואגיד לך שניפגש עוד
חמישים שנה
|
אל הארכיון האישי (4 יצירות מאורכבות)
|
|
אחרי הסלוגן הזה
אני אצא
מהאינטרנט, אני
אעשה משהו עם
עצמי, אני אתחיל
לחיות באמת.
רק עוד סלוגן
אחד.. |
|
