|
מעולם לא בחרה להלחם בשקט אבל זה מה שיצא
לא מצטערת על כך, רק אומרת תודה על ההזדמנויות
שנקרו בדרכה בעקבות השם הכל כך מיוחד הזה.
מנסה להתעלם ממנו מדי פעם, אבל תמיד חוזרת למקורות
נשענת על אירועי העבר במטרה להפוך עתיד לטוב יותר.
לעיתים עושה רושם של תקועה בעבר, או סתם דיכאונית
זה רק בגלל ששם, נראה לה, היה טוב יותר.
אוהבת לשמוח, לצחוק, להיות עם אנשים אהובים, לרקוד,
להשתולל, לשמוע מוזיקה ובעיקר- אוהבת לאהוב
לא מצפה שתבינו הכל, אחרי הכל, לא הייתם שם בשביל
להבין, אבל תקראו אולי משו יתאים לכם, יתחבר לכם.
והכי חשוב, תהנו.
משהו אחד אני לא מבינה
כי הוא אחי והוא משהו מיוחד, מההתחלה ידעתי, אבל מה קורה אצלו
בפנים, לא בטול כרם, לא בבסיס, לא בפאב עם חברים, מה קורה לו
בפנים, בשנייה הזאת שלפני, אני כנראה לעולם לא אצליח להבין.
|
ביום בו סוף סוף הרגישה מוכנה לעוף, ניסתה לפתוח את כנפיה, אך
ללא הועיל, משהו הפריע להן...
|
אבל משהו בו סיקרן אותה, הוא לקח אותה למקומות מדהימים, הראה
לה דברים שמעולם לא ראתה, היא הוקסמה ממנו כמו שאף פעם לא
הוקסמה משום דבר אחר.
|
היא פקחה את עינייה וראתה מולה עין גדולה, צהובה אשר בוהה בה,
מרוב בהלה התרוממה מהר באוויר בניסיון לברוח ופתאום...
|
והיא הייתה כל כך קטנה, כל כך מיוחדת... פיה אחת, קצת שונה,
יותר מאוהבת, היא לא ידעה בדיוק במה
|
אבל אתה אפילו לא מודיע מראש, אתה פשוט מגיע, אולי תתגלה פעם
אחת ונסגור עניין? בלי שטויות מסביב, לא צריכה סימנים, לא
צריכה מבול או קשת בענן, רק שתגיד לי פעם אחת, מה בדיוק הבעיה
|
הלילה מתעטף בשמיכת כוכבים השזורים בכחול ערפילי
ואני, נאחזת חזק בשמיכת זיכרונות אחרים, רחוקים
הוא, נרדם אט אט לצלילי הסיפורים הנוגים על ונוס ומרקורי
כל שלי נותר לעשות, הוא להריץ במוחי תקופת חיים טובה יותר
|
כבר חשבתי שהכל בסדר, את טבעת מגן הלב שלי הורדתי בשבילך, את
הרזים הכמוסים ביותר שהיו שם, שלחתי אלייך לכל עבר, לא היססתי
לרגע. כי חשבתי שתאסוף אותם אלייך ולא תזרוק אותם לכל עבר בטון
מזלזל, בניצחון מלגלג, עליי.
|
זה לא קרה, אתה משנן לעצמך בראש, הכל בסדר אפשר להרגע, אתה
עושה ניסיון פתטי נוסף להדחיק בכוח את מה שנראה כסיוט הכי גדול
של חייך, או שאולי אתה סתם פרנואיד ופסימי, אולי... ואולי לא.
|
שלום קוראים לי יעל ומאסתי בחיים.
ככה בערך התחיל הטיפול של אצל הפסיכולוגית, מה כבר היא רוצה
שאני אגיד לה? שאיזה יופי שבחוץ יש פרפרים ופרחים? בולשיט.
|
כי אין תרופות פלא לנפש שחוותה כל כך הרבה
אין אפשרות להציל שלמות שכמוך
אחרי שנים של הרס וחורבן
|
רק מנסה להבין
איך אפשר להיות חרש
כשקוראים לך אלוהים
|
אחרי שהכל נגמר הוא כרגיל ברח
היא רצה אל החוף לראות שקיעה
והשקט אחר, גם הים כמעט ושכח
על החוף שלו, זלגה הדמעה הראשונה
|
מאבד את הדרך אלייך
נופל, שבוי בזרועותייך
|
יש דמעה שם למעלה, בעיניים היפות שלה
|
והעולם שותק כשאת צועקת
ולך זה כל כך כואב
היא נלחמת בשקט
ואף אחד לא שם לב
|
הדמעות שלה כל כך יפות
ובימים טובים גם העיניים מדהימות
היא לא יודעת בכלל מה לחשוב
רק רוצה מישהו לאהוב
|
שקט
ללא מילים
אהבה
בלי צלילים
קולות משונים
צבעים
אחרים.
|
מים וצבעים
צורות שזורות בערפל נוגה
באוויר יש משהו אחר.
הראש ריק ממחשבות
או אולי מתפוצץ מרוב בילבול
היא רק יושבת ובוהה
חולמת בהקיץ
|
והוא שומר הכל בפנים, מדכא רגשות
מאמין ורוצה וחולם ולא מעיז לנסות
אם הוא אוהב איך זה יכול להיות
שאת לבד, וכמעט חודלת מלהיות
|
הנשמה שלה זועקת לך, שתבוא ותיקח אותה רחוק
אבל אתה לא מבין, לא מספיק מרגיש ונמאס לה לצעוק
|
ובלב שלה, נפתח שוב פעם השחור
שמזמין וקורא כל פעם מחדש, לחזור
לשקוע בזה עד הסוף, להשאב
להניח רגשות בצד, לא להתאהב
|
כבר אין אהבה בסיפור הזה
אז למה הכאב, לא מרפה?
|
לא אהיה מוכנה
לעולם,
להוסיף
את הייאוש.
|
אתה צולל פתאום נעלם ממני
אני צועקת אך הכל גווע
מנסה בכל הכח, מבקשת - ענני
אבל אתה בעולם שלך, טובע
|
ואם היא תבקש את הירח
כוכב כסוף תושיט לה בידיים רועדות
אבל, אם אתה בורח
אל תישאר אפילו דקה
|
תתעורר, זה הזמן שלנו,
מחכה, להציל אותנו
מטירוף, מכאב, מתחושות משונות
מהלב, הדואב ממכות ישנות
|
את עומדת ורגלייך ניתקות מהקרקע
נעלמת, נשברת ועפה
מוחה דמעה אחרונה, מזכרת מלילה אחר
של ירח מלא שהחליט לוותר
|
איפה החיבוק שלו כשהיא בוכה
לאן נעלמו מבטי המבוכה
והראש שלה, מלא במחשבות
סוגרת ת'דלת והעיניים אדומות
|
מחכה לתשובה
ואין.
ואני לא מוותרת
אני אמצא
בסוף.
|
אתה לא יכול לחבק אותי עם העיניים
וגם לא יכול לנשק אותי עם העיניים,
|
והלילה עמוס כוכבים
הירח שולח אורות בוהקים
ורק את נעלמת, בוכה וחושבת
שקר לך עכשיו ואת מייחלת
למציאות אחרת.
|
ואת כל כך יפה כשאת בוכה וקר לי
אני בתוך בועה ואת כל כך חסרה לי
ואת נלחמת בשבילי מלחמה מיוחדת
|
בסוף נשברתי
מילה אחת
בלי להתכוון בכלל
זינקה החוצה
|
תמיד גרם לה לשמוח, מצא את הצחוק
לא משנה כמה כואב, או כמה רחוק
|
הנשימה נעתקת
העיניים כבויות
נלחמת בשקט
מנסה רק לחיות
בורחת ממך, לא להרגיש את הסוף
נזכרת בך, כשהיה לנו טוב
|
יושבת לבד מרגישה כאב
הוא כבר לא פה בשביל ללטף
כמו כולם הוא ברח אחרי שהבין
פרח בודד את ראשו הוא מרכין
|
השקיעה מדהימה הכל מסביב כתום
והוא הולך ומרגיש בתוך חלום
העולם מתערבב עם צבעים משונים
אבל הוא כבר נמצא בחיים... אחרים
|
צעד אחרי צעד
הכי לאט בעולם
סופרת כל אבן בדרך
רק לא לחזור לשם
|
מחפשת מקום, בו תשכח את הכל
מן קסם כזה שאיתו יותר לא תסבול
אני מביטה לשמיים, מחפשת שינוי
מחכה לשחרר את הרגש שבינתיים שבוי
|
רק לב קטן שבור מעומס
מאבד עצמו מלהיות מיוחד
נסחף בטירוף רגעי
אחרי שחור מעורפל
|
והגשם פותח לי חלון לבדידות
הוא שוטף את הכל בכזאת קלות
וכשאני בוכה, רק תחבק אותי חזק
אל תגיד מילה, כי גם ככה אתה מרוחק
|
מבעד לעינייך מנצנצות עכשיו דמעות
כשגלים של ים מתנפצים על סלעים,
האוויר הופך צלול יותר
כשליבך מתנפץ בגלל עומס רגשי ועיוורון של אחרים
|
מתי תפקח את ענייך ותביט לתוכי?
האם שם תמצא מקום גם בשבילי?
|
שוב פעם
מסתחררת
נגררת
נאלצת לעמוד באמצע
בין שני כוחות מנוגדים
שקט.
|
אני רוצה לצרוח
צעקה כזאת שתקלף ממני הכל
|
ואיפה האושר שהבטיחו לך
מדוע פנייך כבויות כל כך
ואיך זה יכול להיות
|
לאיזה יום בדיוק חיכיתם?
ליום, שהיא תרצה למות?? אז רק דבר אחד קטן יקיריי, היום המיוחל
הגיע, אין צורך להמשיך במסעות ההבל והשקרים, אין צורך להתעטף
במסכות וצעיפים. היום הזה כבר פה, הוא דופק לה על הדלת, בקרוב
היא תיפתח... ותישאב לתוכו, היא כבר לא תבכה, לא תצע
|
בשדות עמוקים של כאב, מאחורי הרי הבדידות...
|
אז מה היא באמת הפקרות מאושרת? האם הכוונה ללהיות חופשי?
|
אז, קונפורמיות? לא אצלי... אתמול הוכחתי, אני לא צריכה הערכה
או שאר שטויות, אני לא קונפורמית, רוצים לבדוק? בשמחה
<קונפורמיות - שינוי התנהגות או עמדה בעקבות לחץ חברתי>
|
משק כנפיים אחרון דועך לאיטו
נסיקה חדה
קרקע, אתה נופל
נשימה אחת
אחריה עוד אחת בודדת
ואז שקט.
|
|
אם כל העולם במה
וזו הבמה
המרכזית. אז זה
אומר שכל העולם
נמצא פה...
כאילו |
|