|
נתאי פרז, יליד אפריל 89'.
לא הספיק לעשות הרבה מאז.
יש הרבה שאפשר להגיד עליו, כמו על כל אחד אחר, אבל
כרגע הוא לא מסוגל לחשוב על שום דבר שנראה לו חשוב.
אני זוכר את העלייה... היו כאלה טיפות קטנות של גשם, שלא ממש
מפריעות, אבל עושות סימן על הבגד, ועושות קר כשהן מגיעות לגוף,
ואני חושב שהייתי בדרך לשעור מתמטיקה. במתמטיקה אין רגש.
|
הפסנתרן היה בן 45 לערך, וחייך תמיד. הוא לא היה גבוה במיוחד,
והופעתו לא היתה מרשימה. בהליכתו ניתן היה לחוש בקלות ביציבה
לא-בטוחה. גבו היה ישר תמידית, מה שהקנה לתנועתו צורה לא
טבעית.
הוא היה אדם מאושר, ולא חסר לו דבר. חיוכו התמידי הסגיר זאת
|
היא הייתה הבנאדם היחידי שדיבר איתי, הבת היחידה. ובנוסף לזה -
הערצתי אותה. היא הייתה מאוד מיוחדת...
התחלנו בתור ידידים, אחר-כך משהו השתנה בתוכי, הרסתי הכל...
ידעתי שמפה אין לי לאן להמשיך...
|
אין לי מוזה.
מזל שיש את יד ימין.
|
היתה לי איזו שורה טובה,
קודם
|
ישנם דברים, שלא ניתן
לומר במפורש,
|
נסיכה נפלאה שעלתה מן הים,
ומלאך שחור עם ננס במכנס
|
אבל אני מתמיד.
בוחן, ואת שותקת,
כי את לא משקרת,
|
שמיים פרושים מעליי ואני חלק מהם.
ללא ספק, הרקיע הוא זה אשר ברצוני
לחצות
|
שתיקה של אדם בתוך עצמי.
המדבר הוא המקום שלי
אדם בודד במהירות יחסית שלילית.
|
הקלפים בידייך.
חפיסה מלאה, כמעט.
אינסוף קלפים פחות אחד,
והאחד הזה נמצא אצלי.
|
החלק המצחיק הוא,
שאני אף פעם לא יודע
|
שנינו פספסנו
זה אך במתי מעט,
כ"כ קרובים
|
מחקר קבע שמונולוגים לא מתאבדים. הם רק מתעלפים, מתחלפים,
מתעדכנים, משתנים. והוא תוהה. בסך הכל אין לו הרבה, ויש בו
הרבה, אבל הוא כבר וויתר.
|
מה שלומך?
אני כותב לך, אפילו שאני יודע שאת המכתב הזה לא תקראי. רציתי
להגיד לך שזו לא אשמתי, ושאני מצטער
|
האמת שכבר מזמן שאני לא סופרת כמה אברי מין גבריים ראיתי בחיים
שלי (סליחה אם אתם מרגישים שלא בנוח עם שיתוף חוויות אינטימיות
שכאלה). מה גם שאני לא בררנית במיוחד...
|
את ואני על ספסל בגן. את מסתכלת אל השמיים. גם אני, דרך עורפך
המופנה אליי. דרך שיערך, ודרך מחשבותייך.
"מה שאני מרגישה," את פותחת שוב...
|
אל הארכיון האישי (1 יצירות מאורכבות)
|
|
היפ היפ-
היפופוטם
היפ היפ-
היפופוטם
היפ היפ-
היפופוטם
מו מו - פרה... |
|
