[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה











לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
גשם, רוח, ברקים ורעמים, חורף טיפוסי ב"עיר" (כך היא מכונה
בהרבה מאוד אהבה, בפי תושבי ניו יורק הוותיקים, והוותיקים
פחות), על החלון זולגות טיפות גשם גדולות, מה שמזכיר לי את
טיפות דמעותיי הזולגות להן על לחיי בדרכן אל סודרי, שם הן
נספגות להן ונעלמות להן כאילו

עיניה שוטטו לעבר הבתים הגבוהים, מעברו השני של הכביש. בסך הכל
שלושה חודשים עברו מאז הגיעה לכאן, שלושה חודשים קצרים (למרות
שלה הם נראו כנצח, חייכה לעצמה). היא מיקדה את מבטה לכיוון
הבנין הלבן ביותר, הגבוה ביותר, והיפה ביותר, בשורת הבתים,
שבשדרה החמישית, שמול

היום עבר ביעף, כמעט ולא שמתי לב לשעות שחלפו להן, ככה מבלי
לתת את הדעת. אולי זו אני, האמת אני לא ממש סגורה על זה, אבל
מצד שני אולי זה לא. הייתי בטוחה שחלפו דקות מספר, פשוט ישבתי
לי לתומי ובהיתי בקיר הלבן, עם הסימנים השחורים שהתמונות
השאירו עליו.

"אני מצטערת, אני לא מצליחה לשמוע כלום, אתה תהיה חייב להגביר
את הקול". "את שומעת אותי עכשיו?" "חכה שניה אני יוצאת החוצה".
היא יצאה למרפסת, סגרה את הדלת מאחוריה, והלכה לכיוון המעקה.
היא הרגישה איך השקט אט אט עוטף אותה כמו חיבוק אוהב של אמא.

הידיים רעדו לה. היא הרגישה שקצב ליבה פועם במהירות של 450 ק"מ
לשניה. היא קמה ממקומה, ופנתה לכיוון המזכירה שישבה בקבלה,
"איפה השירותים"? שאלה. המזכירה, הצביעה על כיוון השירותים,
מבלי להרים את ראשה מהדפים עליהם שקדה במרץ.


לרשימת יצירות השירה החדשות
נפתולים שקטים עוטפים גוף משותק
נחשולים של רגשות נשטפים לאדמה
לחשושים של אהבה מתאדים במרחק
דרכי נשמה נסתרים נפרצים בעוצמה

דברים מוזרים קורים אצלי בלילה
דברים מוזרים קורים כשמחשיך
דרכי מחשבתי נפתחות בלילה
לוקחות אותי איתן לאן שצריך


לרשימת יצירות המונולוג החדשות
איזו מדינה, איזו מדינה, נשמע מוכר לא? מענין מאיפה!!! בכל
אופן, כל מילה חקוקה בסלע. בהחלט איזו מדינה, מדינת המדינות,
אין עוד אחת כזאת בכל העולם, ושיקום כאן ועכשיו זה שרוצה
להתווכח (אך, אני מחכה לך).

הדברים שרציתי לומר, מסתכמים בחישוב גס, פלוס מינוס במליון,
ואף יותר, מה לעשות, אני מסוג האנשים שיש להם דעה, על כל נושא
בעולם, אני חייבת להגיב על הכל ולא פוסחת על שום הזדמנות
להשמיע את קולי, או לכתוב את מילותי.

הדברים הקטנים שבחיים, הם בעצם הדברים החשובים, המשמעותיים
והגדולים שבחיים. נשמע קצת מוגזם, קצת לא הגיוני והרבה מופרך,
אני יודעת, ובכל זאת, נסו להישאר איתי על קו המחשבה הזה, רק
עוד קצת.

להגיד שהחיים לא תמיד פיירים, זו בהחלט לשון ההמעטה של החיים.
נכון יותר לומר שהחיים הם לא פיירים נקודה. הלו ברור לכולנו
(כן, אני בהחלט מתכוונת גם אליכם), שאנחנו לא מקבלים מהחיים את
מה שאנחנו זכאים להם מלידה.

קשה מאוד לא להפתיע אותי בחיים, אני כמו הילדים הקטנים כל דבר
שקורה מפליא אותי, ואני תמיד מנסה להבין איך זה קרה, מאיפה זה
הגיע, למה זה קרה, כל דבר אני צריכה לפרק לגורמים בכדי להבין
בדיוק כיצד זה עובד, אני לא מקבלת תשובות בנליות כתשובות, אני
צריכה להבין את ה

איש חכם אמר לי פעם את המשפט הזה, אבל מסתבר שבחיים יש זמן
ומקום לכל דבר שקורה, ואם הדבר קורה בזמן ובמקום הלא נכונים
(לכל אחד אישית, כמובן), אז, כאילו הדבר לא קרה, השיעור לא
נלמד, והוא פשוט מאוד עבר מעלינו, אבל אל דאגה השיעור עוד
יחזור, הוא תמיד חוזר.

איזה כיף זה, אחרי מקלחת חמה/קרה (תלוי במזג האוויר), להיכנס
למיטה, לשים את הראש על הכר, להרגיש את השינה עוטפת אותך
בחיבוק גדול, העיניים מתחילות להיעצם, הגוף רפוי כולו, וכל
שנותר הוא לשקוע בשינה מתוקה ולהתמכר לחלומות.

אני נורא אוהבת את הימים האחרונים עד לנסיעות לחו"ל, אתם
יודעים, הימים האלה שכולם ככולם עוסקים בנסיעה עצמה.

בערך מליון פעם בחיי הייתי בטוחה, שהנה הפעם מצאתי את האחד
והיחיד, זה שנולד בשבילי, הזיווג האמיתי שלי, שסוף סוף מצאתי
את זה שאוהב אותי בדיוק כמו שאני.




איך זה שהחבר של
שלי כבר לא כותב
סלוגנים?


תרומה לבמה





יוצר מס' 12156. בבמה מאז 12/4/02 7:03

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות לנירית צפור
© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה