|
 תמונה זו היא אחת מתוך רצף אנימציה בשם: ''אמזון'' העוסקת
בהתפוררות היופי הגשמי.
צילום פורטריטים והפיכתם לאנימציות זהו עיסוק אומנותי אובססיבי
אצלי, דרך בה אני בוחנת את השתנותי. |
מעולם לא הגדירה עצמה כאמנית, אבל תמיד אחרים עשו
זאת בשבילה.
שהרי אם לוקחים את החיים ומנגבים מהם את הדמעות,
הזיעה, הדם והזרע- מקבלים זיקוק של יצירה אומנותית
ולכן היא השתמשה תמיד ללא כל בושה בזבל, שאריות
מתרבות הצריכה של אחרים, כדי ליצור את אומנותה
ילידת 1966, קרית טבעון.
חיה פה ושם, בעיקר ניסתה למצות את ההויה הזו שקוראים
לה חיים.
האיש הקטן והעירום עומד שם עם סכין גדולה בידו, ליד מדורת
עצים, כלבים קטנים מתרוצצים סביבו באי שקט, הם לא מרוצים מן
הנוכחות שלנו והנהמות הלא שקטות שלהם מטרידות את דעתי, מעולם
לא סימפטתי כלבים לא ידידותיים. איש המונג גוער בהם כמה
גערות...
|
הוא אמר לי שהוא היה במקומות בויטנאם בהם הפגיזו ב"נפלם" כדי
לשרוף את כל הצמחייה ולאתר את האויב הקומוניסטי נע בג'ונגל. אז
הוא גלה לפני את כפות רגליו והראה לי בשר אדום מקושקש, קשקשים
קשקשים של עור מת.
|
מצד ימין למטה סבינה מסבה את תשומת ליבי לתמונה מצמררת במיוחד:
מישהו עומד מעל גופה ומחזיק בידו חלק של רגל אדם, מרוטשת באזור
הירך, תלויה באוויר מעל הגופה. האיש בתמונה נראה זחוח דעת
לחלוטין, נינוח וחייכני.
|
הגלים גבוהים, כמעט שני מטרים, יש בי חשש שאולי הפעם לא יוכל
להם.
הוא חוזר סחוט מהמאמץ, הגוף הקטן שלו נראה כל כך יציב כשהוא
עומד כך בקצה ונוהג בה, מה שמביא אותי לחשוב מה קורה כשאני לא
נמצאת כאן ולא יודעת, לא דואגת- מה אז? יום אחד תיטרף סירתו
ואני לא אדע?!
|
האנשים עם מכונות הירייה מאוד כעסו על התשובה והתחילו לצרוח
ולעשות תנועות עצבניות עם הידיים שהחזיקו את הנשק, התגובה של
מרק היתה לנוס על חייו, והוא הסתובב ורץ הכי מהר שהוא יכול,
הרחק מהגבול. הם רצו אחריו בדבקות שניים שלושה קילומטרים, מה
שגרם לו לפחד כל כך שה
|
הזקנה התקדמה לעברי ושוב הבחנתי בכפות הרגליים. הן מעוותות
לחלוטין. זה לא נראה לי עיוות מולד או עיוות כתוצאה ממחלה
כלשהי. זיהיתי את העיוות- היא עברה בראשית ילדותה קשירה של
כפות הרגליים.
|
עולות דמעות בעיני, אני מאבדת שליטה, לא הייתי רוצה להראות
כל-כך פגיעה בפני האישה הזרה הזו, אבל היא לחצה בנקודה
רגישה,בחטף עוברות לי הרבה תמונות בראש, כמו סרט דקומנטרי
שמוקרן לי במוח על תמונות אלבום המשפחה של אבי בפולניה, תמונות
מצהיבות של אנשים בלא שם ומקו
|
נזירה קשישה מכבסת את מדיה הלבנים
מתחת לעץ בננה
חיים את הרגע, והרגע שאחריו
בוהק השמש בבריכות הלוטוס
|
כל המחנה הזה מחולק לאגף גברים ואגף נשים עם גדר הפרדה באמצע.
יש עוד חוקים; אסור לגעת בעצמך לשם הנאה ולעסוק בכל פעילות
מינית מכל סוג שהוא, אסור לגנוב, אסור לקחת תרופות, אסור לאכול
אוכל שלא מוגש בזמני האכילה באיזור האכילה, וכן הלאה וכן
הלאה...
|
רוב זמני כאן הייתי עסוקה בפיתוח שיטות מתוחכמות איך לעקוף את
הזוועה מה שיותר פעמים ולמצוא דרכים להשתין בצורה שלא תעמת
אותי עם ערימות של הפרשות שהוטלו על ידי אחרים.
בנסיונותי אלו מצאתי עצמי משתינה לתוך בקבוקי מים מינראליים
שקטמתי את פייתם הצרה ובבוקר נשאתי
|
המציאות החדשה שלי מכה בי חליפות, התודעה שלי לפעמים שם, במטבח
הטיבטי הזה שמכין תה לכל האנשים שהתכנסו שם, לפעמים אני בעולם
האובדן הפרטי שלי, שואלת את החבר המת שלי שאלות נוקבות, שואלת
את עצמי איך יראו חיי מעתה והלאה.
|
אל הארכיון האישי (7 יצירות מאורכבות)
|
|
מיתוסים... אח,
מיתוסים הם כמו
ויטראז'ים. יפים
יפים, אבל מה זה
פאסה...
הפילוסוף
הדיכאוני |
|
