|
דמעות חונקות את גרונו של כותב שורות אלה, הביוגרף
הרשמי של נירחא, שמלווה אותו תקופה ארוכה. אולי זה
משהו אישי מהאדם שעומד מאחורי הקלעים ומכיר את אופיו
האמיתי. "בהתחלה זאת היתה עבודה צדדית, אבל לאט לאט
למדתי להכיר אותו", הוא מספר, "נכון במבט ראשון הוא
קצת שחצן, יותר מידי נחרץ, אבל כשלומדים להכיר אותו,
יודעים עד כמה הוא נפלא. משכמו ומעלה ממש. הוא לימד
אותי את ערכו האמיתי של הגבר.
אנחנו מדברים על הכל. וקצת על עסקים.
הגופה של צחי הייתה מונחת לידי, לא יכלתי לזהות אותו, זה מה
שאמרו לי. אני לא מאמין שאני יודע שהוא נהרג עוד לפני שאמא שלו
יודעת, אני לא מאמין... אני! למה מי אני?!
שי צעק לי להכנס לבטן הנקפדון, להשאר מוגן. נכנסתי ויצאתי פעם
נוספת לעזור לרועי. אני לבד עכשיו,
|
עיניה הכחולות, שערה השחור וחזה הקטן והמעוצב רק גרמו לנו
להסכים איתו ולהתחיל לחשב בראש מה כל אחד מאיתנו היה מקריב כדי
"להיות" עם אחת כזאת, כשראינו שכל אחד מוכן לוותר לפחות על
אימא שלו ועוד כמה איברי גוף הבנו שאין לנו סיכוי להיות עם אחת
כזאת.
|
במשך חצי שנה הייתה לי את ההרגשה הזאת של ניתוק מעצמי. כמו
שבנאדם נוסע באוטובוס ופתאום מוצא את עצמו "מתעורר" אחרי שהוא
בהה זמן לא מבוטל בנוף שנשקף דרך החלון, בזמן שהוא בהה הוא לא
היה מודע לזה שהוא מנותק מעצמו.
|
חלק מגיעים כדי להכיר בת/ בן זוג פוטנציאלים (מי לא מסתכל על
כוסיות בהלוויה?), וככה אנשים נמצאים מספר דקות מועטות באופן
מעשי בהלוויה עצמה כשהאירוע עצמו הוא בעצם הסמול- טוק שמנהלים
מחלקת הקבר לאוטו.
|
אין לו עתיד, אין לו למה לצפות לפחות לא בחודשים הקרובים,
ות'כלס מה צריך חייל קטן כמו שלמי כדי להוסיף ולבכות?
|
אנשים כל היום מעשנים כאן וברגע שיש הקפצה הטלוויזיה נותרת
מיותמת ומשדרת שוב ושוב את "הטוב, הרע והמכוער" לחדר ריק.
|
"אני כבר התייאשתי, אני לא יודע מה לעשות, בזמן האחרון הוא
כמעט לא נוגע באוכל, הוא אוהב להיות לבד, רק עם עצמו, מתעלם
ממני..."
"איציק, תפסיק להיות טמבל, ככה זה עם דגים!" ניסיתי לעודד אותו
בזמן שהוא העלה את הדג על חכת רשת קטנה כדי שיוכל לראות אותו
מפרפר
|
"אה...ממ...ביסדר ביסדר" הוא ענה לי במבטא הונגרי כבד.
כנראה שהערתי אותו, או שהוא סתם שתה משהו (היום כשאני כבר גדול
אני מבין שאפשר גם להריח משהו או להזריק אבל זה כנראה יתפרסם
בסיפור הבא שלי "הסמים במאה ה-21, לאן?").
|
את היגון ואת הצער
את החלשים ואת הפער
|
אני משחק עם עצמי ואת, את, את
את בכלל לא איתי
|
עד שנזכרתי שהיא זו שאמרה לי פעם
שזה לעולם לא יהיה
שהייאוש והאכזבה הם התאומים המכוערים
של האהבה.
|
השנים עברו, השנאה בערה
על מה שעשיתי אין כפרה
בינתיים גדלה והיא בשלה
כבר התחילה למדוד שמלות של כלה
|
ורק את, את גופך אני רואה
אבל פרצופך מטושטש
|
כל כך הרבה ים ואי אפשר לשתות
זרעים של כוכבים ואי אפשר לקחת חופן
|
כשראיתי אותך ראיתי מלאך
פרש כנפיים כשנגעתי בך
|
אבל מגיע לך כל כך הרבה יותר,
יותר מאבא מכה, משפחה מנדה וחבר נצלן
יותר מסתם לשרוד
יש לך עוד הרבה ללמוד
|
|
|
בליל הסדר שלי
גנבה את
האפיקומן.
החבאנו אותו
בתחתונים שלה.
היה טעים.
החבר של שלי. |
|
