|
יליד 1976, מהנדס תעשיה וניהול ובעל תואר MA
בפילוסופיה מאוניברסיטת ת"א, עובד בתחום מערכות
מידע.
פירסם עד כה שישה ספרים ואת אלבום הרוק "ציפורות
וקיומים".
הרומן "להתפלל עם העבריינים" הוחזר לדף. מומלץ
להדפיס ולקרוא לאור ירח מר.
הנה ככה אהבתי אותך: מסתובב בדירה לבוש בחצאית המיני שלך,
התחתונים שזה עתה הסרת ברב חסדייך כרוכים על צווארי ככתר
מלכות כשבועת אלוהים כקולר כלבים נרצעים, ראותי נושמות עד קצה
יכולתן ואף למעלה מזה את ניחוח הבד הדק, המתוק.
|
כבר שנה ועדיין היא, בנאלי להחריד, כמעט שאמרתי מכה בכנפיי
באוויר, אותו טמטום של הקיום, שעמום, אותה זיקפה, אותם צרכים,
אותם פחדים, אותה היא.
תני לי לכתוב, אלוהים. לצייר, תמונה.
|
יש ים הערב, היכן
שנגמרת העיר
מישהי בטח תגיע.
|
זה מה שרציתי ,אז, את
הרגעים:
פיק הרוקדת , ישבנה הגבוה על פרצופי השיכור
ואנכי הלוחש לה: "איי רילי לייק יו יו נו"
|
אני בחורף אשתלח
בקיום בלי בושה
ואתם תמצצו לי בגנים
ציבוריים.
|
או
עכשיו תבליח השירה, גברת סתיו צבועת
אפור,
מגפיה
קלגסים, אצבעותיה אינסופיות נוטפות דם
|
בתחתוני וסת מטפטפים עם האצבע בפנים
קדימה, בנות:
מי מצייצת ראשונה.
|
"מה שלום המשורר?" היא תשאל ותתיר את
מכנסי, ואני
אחרר אותה הרי
בתשובת הספקות:
|
וכשהזרע נשפך על עורה הלבן
והיא בוכה-
אתה יודע
|
לרצות שתשכיביני
לעת
ערב, על מצעי
סטודנטים תל-אביביים,
כאותה ויזלטירית
ענוגה
בדרכך אל
מערב אירופה.
|
ראה מלאך, אדון ראה.
בכאב הולדת. בבדל משגל. באהבה הרגה.
|
מעל, מתחת
לוחכים
הברקים את
|
אני זוכר אותך. אני זוכר את הפצע, אני זוכר את האור. הייתי
מובטל והייתי חייב כסף, באופן מיידי, כמו שנהוג לומר
במחוזותינו. חייב כסף לעצמי. לא בשוק האפור וכאלה, חלילה.
האופציות היו מונחות על השולחן כמו, איך לומר, זנבו של טווס
שחצני. הנחתי את הקלפים על השולח
|
אשפות אדם ברסק
מר
שופכה קיומית וחירות, עכברים
ונקבות
|
מיליוני חרקים נמלטים מפני
קטסטרופה קוסמית
|
|
|
I never saw a
purple cow,
I never hope to
see one.
But I can tell
you anyhow,
I'd rather see
than be one. |
|
