|
יליד 1976, מהנדס תעשיה וניהול ובעל תואר MA
בפילוסופיה מאוניברסיטת ת"א, עובד בתחום מערכות
מידע.
פירסם עד כה ארבעה ספרים :
"עיונים בשאלה האנאלית"- קובץ שירים, 1998.
"עורבים צרחו לי בתוך הראש"- קובץ סיפורים, 2003
"להתפלל עם העבריינים" , רומן, 2008.
"להפר בממלכתם", קובץ שירים, 2011.
לאחרונה הלחנתי מוסיקה לשירים שלי, מתוך כוונה
להעלות מופע שיכלול הקראת טקסטים שלי וביצוע של
השירים המולחנים.
ראו סקיצות ראשוניות בלינק המצורף.
דרושים באסיסט וקלידן בדחיפות!
קובץ שירי השני, "להפר בממלכתם", רואה אור בימים
אלה.
את ספריי ניתן להשיג\להזמין בחנויות או להזמינם
דרכי במחיר מוזל. נא לשלוח מייל.
הרומן "להתפלל עם העבריינים" הוחזר לדף. מומלץ
להדפיס ולקרוא לאור ירח מר.
ילדה אחת הקיאה. בעטתי לה בבטן. אמרתי לה לאסוף את הכל חזרה אל
תוך צלחת, ולחלק לכולם.
"אנחנו עם אחד", צרחתי עליהם. "אומה מלוכדת". "לא יהיו פה
פרזיטים!" המשכתי לצרוח.
זקן אחד קם ואמר: "נכון מאוד. זה בחור כלבבי. מילים כדרבנות."
|
האם לשלח באנשים את אש הגיהנם השחורה, המטונפת.
האם להתפרץ תוך כדי הליכה קיימת וריקה אל החנויות שלהם, אל
הקניונים שלהם, אל תחנות הרדיו והטלוויזיה שלהם, אל הבנקים
שלהם, אל הוצאות הספרים שלהם, אל תעלות הביוב המצחינות שלהם,
שלהם. שלהם. שלהם. שלהם.
|
זהו. כאן אני גר. מימין- מגף. משמאל- מגף. למדתי לא להביט
למעלה ולשאול שאלות, אני מסתפק בנוף הקטן והמקומי שלי, ואני
שמח. כמו שלא הייתי מעולם.
אני מנשק את הנוכחות הקורינית ואומר תודה, מנשק ומודה, מלקק
ומודה, קם בבוקר בין קירות עור המגפיים השחורים ויודע שיש
|
ידיו הלבישו את הכפפות הלבנות על עצמן. היא צחקה. היא כרעה על
ארבע והוא בעט לה בבטן שוב ושוב ושוב , בעוצמה. דם ונתחי בשר
בלתי מזוהים עפו לה משיפולי הבטן, נשפכים אל הרצפה.
"הוא מת?", היא שאלה.
"מי, דוקטור ג'וניור?"
|
הקונטינגנטי מסובב את תוף האקדח ויורה בחמת זעם אל המצח. הקליק
יגיע עם העתיד.
"אז מה, הכל מתפורר?"
"לא הכל. רק מה שקיים."
"והזמן?"
"הזמן נובח כמו קוגיטו."
"זה דימוי פיוטי, ציורי, לירי, או סתם מטאפורה מטומטמת?"
|
הנה ככה אהבתי אותך: מסתובב בדירה לבוש בחצאית המיני שלך,
התחתונים שזה עתה הסרת ברב חסדייך כרוכים על צווארי ככתר
מלכות כשבועת אלוהים כקולר כלבים נרצעים, ראותי נושמות עד קצה
יכולתן ואף למעלה מזה את ניחוח הבד הדק, המתוק.
|
זה שהיה איתי שאל את הנער בדלפק אם אפשר להשתין בתוך הקולה,
ולמחזר, בשביל איכות הסביבה, וכאלה. אחר כך הוא שאל מה הם
עושים שם בקוקה קולה עם התאים הרבים כל כך, אחרי שעוזבים אותם
הגאזים. "חתיכת הומו מזוין", זה מה שזה שהיה איתי אמר לו,
בסוף.
|
היא הצליפה לי בתחת בשנאה יוקדת ובמגפיים שליטים.
צרחתי: "כן, מכשפה זקנה."
וכמוכן צרחתי: "כן, זונה!, כן, אני חוטא!, כן, אני מצורע!, כן,
זונה!!"
הזמנתי עוד קפה וחשבתי שאפשר להיזכר בעוד דברים. כמו למשל
שהכלבה חשבה כנראה שזה סרט של בונואל. טינופת.
|
כבר שנה ועדיין היא, בנאלי להחריד, כמעט שאמרתי מכה בכנפיי
באוויר, אותו טמטום של הקיום, שעמום, אותה זיקפה, אותם צרכים,
אותם פחדים, אותה היא.
תני לי לכתוב, אלוהים. לצייר, תמונה.
|
המורה ליבוביץ' תלש דף מהספר הזה, של המשורר הזה שלמדנו עליו,
what's his name, יהודה עמיחי, אני חושב, את הדף עם השיר הזה,
אלוהים מרחם על ילדי הגן הזה, ואמר למנהלת לדקלם אותו, על זה
שהוא מרחם על ילדי הגן, ועל זה שפחות מזה על ילדי בית הספר,
והמנהלת גנחה וצרחה
|
ביום הראשון כשהגעתי וההוא הסביר לי את העבודה הוא רצה לדעת
איך קוראים לי.
אחרי שעה כשנאנק ויילל וכאבה לי כבר היד מההצלפות והוא היה
כולו סימנים אדומים וכחולים וצבעוניים, לחשתי לו באוזן: אני
Purgatory , נעים מאוד.
|
יש ים הערב, היכן
שנגמרת העיר
מישהי בטח תגיע.
|
זה מה שרציתי ,אז, את
הרגעים:
פיק הרוקדת , ישבנה הגבוה על פרצופי השיכור
ואנכי הלוחש לה: "איי רילי לייק יו יו נו"
|
אני בחורף אשתלח
בקיום בלי בושה
ואתם תמצצו לי בגנים
ציבוריים.
|
התיזכריני בחגוי הסלע
תמותי תמותי תמותי
כלבה,
מותו כולכן כפי ש א ק ס י ו ת ה כ ר ח ל ה ן ל מ ו ת
|
או
עכשיו תבליח השירה, גברת סתיו צבועת
אפור,
מגפיה
קלגסים, אצבעותיה אינסופיות נוטפות דם
|
אני לכל היותר
מתכווץ בפינה ומאונן בכבדות
באסלה.
|
בתחתוני וסת מטפטפים עם האצבע בפנים
קדימה, בנות:
מי מצייצת ראשונה.
|
החרא בפרצופי זך טהור.
דהריה כיבוש נאור.
פרש פרש תורכי.
ירו יורים בשוק.
|
"מה שלום המשורר?" היא תשאל ותתיר את
מכנסי, ואני
אחרר אותה הרי
בתשובת הספקות:
|
וכשהזרע נשפך על עורה הלבן
והיא בוכה-
אתה יודע
|
והאקדח שלי היה עמוק בתוך הראש שלי.
לירות לא לירות מפגר.
והווסת שלך הציפה את החדר
בפרפרים אדומים.
|
לרצות שתשכיביני
לעת
ערב, על מצעי
סטודנטים תל-אביביים,
כאותה ויזלטירית
ענוגה
בדרכך אל
מערב אירופה.
|
ראה מלאך, אדון ראה.
בכאב הולדת. בבדל משגל. באהבה הרגה.
|
מעל, מתחת
לוחכים
הברקים את
|
אני זוכר אותך. אני זוכר את הפצע, אני זוכר את האור. הייתי
מובטל והייתי חייב כסף, באופן מיידי, כמו שנהוג לומר
במחוזותינו. חייב כסף לעצמי. לא בשוק האפור וכאלה, חלילה.
האופציות היו מונחות על השולחן כמו, איך לומר, זנבו של טווס
שחצני. הנחתי את הקלפים על השולח
|
אשפות אדם ברסק
מר
שופכה קיומית וחירות, עכברים
ונקבות
|
מיליוני חרקים נמלטים מפני
קטסטרופה קוסמית
|
|
|
No matter when.
No matter
where. There is
ALWAYS someone
who can do
anything better
than you. |
|
