אני ישבתי על אדן החלון
וחיפשתי מבעד לחדר הדחוס של מחשבתי,
אחרי הרעיון החמקמק
עליו אני יוכל להתחיל ולכתוב את פרי עטי.
נוף של זיכרון
עמד בנפרד ממני, רחוק ומעומעם.
אני קפאתי בריכוז,
כמנסה לרקום עור סביב אותו
אור לא מובן.
מחשבות התגבשו מסביבו,
ונתנו רקע ומתאר.
עד מהרה, מספר רב של רעיונות חמקמקים
הופיעו מתוך אותו מקום לא מוכר.
רוקדים ודוחפים את עצמם אל עבר האור
בו הכול יובהר.
במהרה ידי נאחזה באותו הדיבוק,
ומלאה את הנייר שבחיקי,
במה שנראה תחילה כמאין שרבוט.
במילים של שחור ולבן,
היא בסופו של דבר חשפה,
את שהסתתר בעמקי מחשבתי,
ורק עכשיו הגיע אל מהוויי התודעה.

" השיא של החוכמה שלי יכול לעלות רק על עומק הבורות
שלי "

גשרים התבגרות אותו אחר הצהרים שמו לי את הגשר האחרון בשיני, ואימא שלי הורידה אותי בבית, ואז שוב עזבה. הפה שלי הרגיש כבד ומכווץ במתכת. לא הפסקתי לגעת בחוט המתכת עם הלשון, בניסיון להתרגל להרגשה החדה והדוקרנית שלהם.

גפנית חסרת צורה קובץ שירים מוטב כבר שכך, היא אמרה, תוך שהיא מסירה את ידה מעל כתפי. זה לא יעבוד, אתה פשוט יותר מדי משוגע. היא לבשה ארשת מחויכת שניסתה לפזר את המתח שבאווירה. החיוך שאני לבשתי היה של שאט-נפש, זילות ולעג. היא חשבה שהוא היה חיוך של הבנה.