[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה










"..ונסענו צפונה. הבגאז' בקושי נסגר. "אמרתי לך לא
להביא את כל הבית" אבא נזף באמא, אבל היא המשיכה
בשלה "תסתכלו ילדים על הנוף, איזה יופי" ניסתה
לעניין אותנו אבל אנחנו נהנינו לריב מאחורה. "אתם
מסתירים לי את השמשה" אבא עבר לנזוף בנו "תקשיבו
לאמא" הוסיף, והם הסתכלו על הנוף. ימינה ושמאלה ושוב
ימינה ושוב שמאלה וכך התנגשנו בעץ עבות..."

כך כל הסיפורים שלי (שעוד יגיעו בהמשך..). מובילים
אותך בדרך ומחכים לך בפינה...

ומה עם הסופר?
דרך ארוכה הוא עשה: קצין, אקדמאי (תקשורת וכלכלה),
קופירייטר,סופר, סופר כסף, מתרגל באוניברסיטה, גנן,
שליח עיתונים, מדביר חרקים, מתנדב למחקרים
פסיכולוגיים (כולל עם אלקטרודות), מורה פרטי, דייל
מכירות, מדריך בקייטנה וסטודנט לתואר שני.




לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
התרגשתי. זאת היתה הפעם הראשונה שלי. הפרפרים בבטן פרחו לי
מהגרון. הרגליים קצת רעדו. "זה בסדר" היא אמרה לי "העיקר שמה
שבין הרגליים לא ירעד" היא חייכה וניסתה לשחרר אותי מהלחץ.

הפגישה הראשונה שלנו היתה מוזרה. מסביבנו הכל דם, גלונים שלמים
של האדום- האדום הזה, מתנדבות של מד"א ואנשים שכובים על המיטות
המתקפלות, שעטופות בנייר גס ועבה וניילונים, עודפים ממלחמת
המפרץ, שמעניקים סטריליות מינימלית, ובידם תקועה מחט אימתנית
שמוצצת להם את הדם

הוא כמו מלאך כשהוא ישן, כמו מלאך רק בלי הכנפיים. את הכנפיים
הוא זרק עליה בצהרים ביחד עם הצלחת. היא הכינה כנפי עוף,בתנור
ועם הרבה תפוחי אדמה קטנים במיוחד בשבילו. עכשיו הם יותר קטנים
ומפוזרים בכל המטבח שנראה כמו אחרי מסיבה של יוונים שיכורים רק
בלי ה"יאסו".

עשרים ושתיים אותיות זה כל הסיפור. זה כל סיפור. באנגלית יש
ארבע יותר והמבטא יותר מרשים. כמו תמיד גם הפעם הדשא של השכן
ירוק יותר. עשרים ושתיים אותיות ועם זה צריך להסתדר.

אמא הייתה וודאי אומרת "שידפוק קצת את הראש בקיר ואז השטויות
יצאו לו מהר מכל החורים". אבל זה לא היה דיכאון רגיל, מהסוג
שמזיינים לחבר'ה קצת את השכל, וכולם מרחמים עליך והידידות שלך
נותנות לך קצת להתחרמן עליהן בשביל ההרגשה הטובה. זה היה עמוק
יותר.

"יש שני טיפוסים בעולם" הוא תמיד אמר "המנהיגים ואלו שמוכנים
שידרכו עליהם, מי שעומד באור הזרקורים ומי שרק מדליק אותם".

והיא הלכה. עזבה בלי לשוב. שוב. בסיפורים זה תמיד בטריקת דלת.
ואולי היא טרקה, ואולי לא, אבל לא הייתי שם. "כמו תמיד" היתה
מוסיפה בחיוך נבזי...

אהבה
בעולם דאז שכנו רק שתי ממלכות. ממלכות שכנות, שאף-פעם לא רבו
ונלחמו, כי מדובר באגדה עם סוף טוב כמיטב המסורת של דיסני.
בנסיכות השניה גדל לו נסיך כי זה עושה את הסיפור יותר פשוט כי
אחרת היא הייתה צריכה להיות לסבית והיינו מפסידים את קהל
המשפחות והמסורתיים.

חיפה זו עיר של כדורגל. ת'אמת, מה עוד יש לעשות כאן?.
אפילו בשם חיפה מסתתרות המילים חי פה. לא נהנה, לא מבלה אלא
פשוט חי.
ים, שמיים, קצת נוף וזהו. אל תבקש יותר, כי לא תקבל.

"להוריד את המים" אתה חושב לעצמך
"החתיכת פלסטיק- זו ההמצאה הגדולה.
את כל החרא, את כל הלכלוך
פשוט שוטפים ברגע
והריח הטוב הוא רק בונוס"
ובחיים מה כבר אפשר לעשות?

הכל מתחיל בלבן.
כשאתה יושב מול הדף הלבן אתה יודע שככה התחילו כולם.
סופרים ומשוררים שהם אישיות ב"ארץ -עיר",
כל הגדולים התחילו ככה, וזה גורם לך להרגיש טוב.

"תרד כבר מהעצים" הצעקות דמו למנגינה מחליל, שמהפנט נחשים בסל
במבוק גדול במזרח. אבל עלי זה לא משפיע. אני לא נחש ואפילו לא
כלב, כמו שמישהי פלטה בשעת ויכוח, אחרי שפלטתי עליה וזרקתי.
אותה. אני רק קופיף קטן ובמקלות בקבוק אני משתמש רק כשאני
מתחפש לברוס-לי ורב עם

"אנחנו צריכים לדבר" זה כל מה שהיא אמרה, זה מה שנשים תמיד
אומרות.
גברים אף-פעם לא יאמרו את המשפט הזה
(הם גם לא תמיד מדברים, אבל זה כבר נושא אחר)
ולמען האמת הם מפחדים מהמשפט הזה פחד מוות.
למה צריך את כל ההכנה הנפשית?

"רק בין החבלים" צעק המציל. כמו תמיד גם הפעם לא היה דגל לבן,
"כנראה הוא בכביסה" צחקנו. הריח המלוח המוכר עמד באוויר ו..

סאטירה
והוא הפשיל את מכנסיו. שני לחיי ישבנו היו צבועים בכחול והוא
הציגם לראווה במקום החלון. הדגל בחזית הבניין השפיל מבטו
והתנופף לצד השני על מנת שלא לחזות במאורע. "בוז לכחולי המדים"
הוא צעק תוך ליטוף ישבנו.

הוא דוחף לתוכי דברים ואני לא מתנגדת. שותקת, לא פוצה פה,
נותנת לו לשפשף אותי באיטיות וברכות כך הוא חושב, כדי שאפתח,
ואני מסתכלת הצידה כדי לא להיתקל במבטים הישירים ובהבל פיו
ומחפשת אוויר צח.

ישבנו בכיכר, המזרקה של אגם כבר מזמן לא יורקת אש ורק אנשים,
שיורקים דם בשביל לצוף קצת בחיים, מסתובבים שם סחור-סחור...

היא הבטיחה להחזיר לי את זה אחרי שנפרדנו, אבל אף פעם לא היה
לה את הזמן בשביל זה. אומנם היא כל היום רק בטלוויזיה, אך בכל
זאת אי אפשר שניפגש, כך היא אמרה, כי זה מחזיר אותה אחורה
ושנינו צריכים להמשיך הלאה, להתנתק מצינור החמצן המשותף שכפינו
על עצמנו...

"מזל זה הכל בחיים" הוא אמר וסגר את הטרנזיסטור הישן המקרטע,
שהשמיע הרבה רעשים וקצת חדשות, ופנה לעבר הקומקום ששכן לצידו
על השיש. האדים, שהיתמרו מעל, אותתו כמו במדורה אינדיאנית
שהגיע זמן הקפה.

"נשבר לי הזין" חשב לעצמו "מאוסף הלא יוצלחים בצוות. ערבים,
קומוניסטים שלא התבגרו וסתם חובבי צבא, שסחבו נשק מאיזה טירון
ישן". הוא החליט שהפעם הוא עושה משהו בענק, שכולם ידברו עליו,
שיגיע לחדשות, לטלוויזיה, ל"פוקוס".

בטעות הגענו לשם. אני אוהב את כל הראיונות והשאלות בצבא, הרי
בסוף הם שולחים אותך להיכן שהם רוצים. בטעות הגענו לשם, כך
הסברנו לכולם, אבל לא היה מי שיקשיב כי כולם הרי באו להעביר
שלוש שנים את הזמן והם בדיוק עכשיו בהפסקת צהרים.

אהבה
מה, מה את רוצה ממני?" זעקתי בחצי חיוך וחיבקתי חיבוק חזק,
שמעך אותה. "עד שאשמע את הקנאק" צחקתי, יודע בתוכי שאולי זו
הפעם האחרונה. היא שיגרה חיוך מקסים, שהטביע את השמש בים
והתפנקה תחת זרועותיי עם הדובון הצה"לי, מין דובון אכפת-לי
שירד בשבילי מהעננים.

קולומבוס שנא את החול. לא את הים,אלא רק את החול, שגורם לו
ללכת יחף בשמש האוגוסטית על הבטונדות עם האבנים המשתלבות. הוא
תמיד חיפש את הקטעים הבהירים בריצוף, הקרים, התרוצץ וקיפץ. עד
היום כואבות לו, לקולומבוס, הרגליים וגם קצת הגב, כשהוא
מתכופף.

סגרתי את חלונות החנות כדי שהם לא יירטבו. הספרים הם אהבת חיי.
ספר טוב תמיד שם. מחכה לך בשקט על השידה כדי שתיכנס איתו
למיטה. והבונוס הוא שהוא לא יגנוב לך את השמיכה. לא לחינם
קראתי לחנות שלי "בטוב טעם". להוכיח לכולם שספרים קוראים עם
כל החושים.

קראו לה נטע, כך לפחות היה רשום בתעודת זהות. היא לא הרשתה
לאף-אחד לקרוא לה כך, במיוחד לאחר שהחלה לדגמן והופיעה על
שלטי-חוצות. נטלי, כך היא העדיפה שיקראו לה, וגם, רק אם זה
חשוב באמת, כי לא לכל אחד ברחוב, שחושב שהיא גוש בשר, צריך
לענות.

...רגליה היו זרוקות בצד, עדות לגופה החטוב ורק הכוס השאיר
אותה יציבה על הרצפה הרטובה משלוליות דם ונוזלים אחרים.

הנוזלים שבשקית השקופה מבצעים את בקשתה, נכנסים ישר לווריד
הבולט ומערפלים את הכרתי. ואני ישן, נוחר בחרישיות וחולם. קרעי
קטעים של חלומות שמחוברים ללא עריכה מוקדמת, על הקטנוע המרוסק
אל מול הקיר, שביבי מתכת, זכוכית ובשר אדם המלטפים את קירות
האבן.

אתמול השמש שקעה בפעם הראשונה לאחר שנה שבה התעמרה בכל חוקי
האסטרופיזיקה. הכל עמד, לא מיהר לשום מקום. שום משיכה בין גופי
השמיים שגורמת לסיבוב האינסופי. שמש כל היום. אין חלוקה
מלאכותית ליום ולילה. אתה האדון לעצמך, אלוהים בזעיר אנפין
שקובע מה לעשות ומתי

וראיתי את הצל שלה משתקף בוילון ומדי פעם הצמדתי אותו אליה,
מציק לה עם קור הניילון עד שהיא צועקת, חושב על העובדה שאני
לא יודע אם למות בשבילה או פשוט להרוג אותה והיא קוטעת את
מחשבותי בסכין חדה ומבקשת שאחפש את הספוג שנעלם.

"איי, זה שורף ", התבכיינתי כשאמא עשתה לי פו. "די מתוק, עד
החתונה זה יעבור" כך אמא אמרה, כך היא תמיד אומרת ואני לא מבין
מה כיף להיות עם בת, כשאני נהנה יותר להסתובב עם החבר'ה. הם לא
יבכו אם אגנוב להם ביסים מהקרטיב או בטעות אפיל אותם מהמדרגות,
באמת שבטעות.

הדוכן שלו עמד בקצה השוק,
בסוף הירידה, ליד דוכני הלימונדה והפיתה עם הזעתר.
השביל הצר שהוביל אליו נשטף ברטיבות של עגבניות רקובות
וריח של פיצה לא עמד באוויר.
על השלט היה כתוב בגיר לבן
"כאן נפטרים
מרגשות אשמה"
"בשקל אחד" הוא הוסיף.


לרשימת יצירות השירה החדשות
יש לי משומש של גפן.
יהונתן.
הספר משמונים ושלוש,
וההקדשה משמונים ותשע.
"לבנאדם שאני הכי אוהבת",
כך ליאת כתבה.
ואני קניתי אותו בעשרים
והבנאדם מכר בהרבה פחות.

שומעת את חוטי הכביסה
מתנופפים ברוח
ועליהם שאריות של זיון ליל אמש.
וכשהגניחות גברו
מהחדר הסמוך
והקפיצים השמיעו קול תרועה,
גנחה גם היא
ברצון עז להשתחרר,

לא ביקשתי שתהיי ברבי,
לא רציתי להיות קן
ולפעמים זה לא ולפעמים אולי
ולפעמים זה כואב ולפעמים יותר מדי.

דנה, נועה, יעל, טלי
פאב, דיסקוטק, ברחוב, בחתונה של חברים

כבר היה מי שאמר,
ויש לי עד
שאין שמחה כמו שמחה לאיד

"טעם החיים" הם קוראים
לפעמיים רום עם קולה
ואני שואל מה הטעם,
אם היא לבד וטוב לה.

ואם הכל היה הפוך,
ואנחנו היינו עשויים ברזל ופלדה,
נאלצים לשמן את גופנו,
שלא נחרוק בזיונים
כמו דורותי ואיש הפח
ופוחדים מחלודה בחיבורים במקום מאיידס.

כל עוד בלבב פנימה
נפשי יוצאת אלייך
ואת במזרח, רצה קדימה
אבק מכסה את כל אהובייך.
עוד לא אבדה תקוותי,
היא רק מונחת בצד, מחכה,
להיות חופשייה בזרועותייך
בארץ ציון ירושלים.

"שברת- שילמת"
כך היה כתוב בשלט
ואם זה כתוב, אז זה בטח נכון.
"לא נוגעים, אם לא קונים"
אמר המוכר
ואם הוא אמר, אז הוא בטח צדק.
ואת נגעת
ושברת
והיום את הולכת לשלם.

הוא הגן לי על הדגל
לגבעה עלה לרגל
והשאיר אותה שם.

"כבר אביב"
הם צועקים לך.

טיפות מותזות
מבקבוקון שקוף,
המטפל בלחות עיניה.
ראי של הנשמה,
מישהו אמר פעם
והטיפות מחליקות בטבעיות
של כינרת ביום מנגל חם,
ואני,
אני נשארתי בחוץ.
היא סגרה את העפעפיים,
הריסים ניצבים, שומרים על המפתן.
"אני לא יכולה לבכות" אמרה,

אכזבה
פתקי אהבתי חולפים עם הרוח
ומתגוללים ברחובות.
במקום שבו כלבים מרימים את הרגליים,
מחפשים עץ שיספוג את זעמם,
אני מרים ידיים

מועך את הפתיל באצבע אחת,
שעווה חמה מותירה את חותמה.

לכל אחד יש את האחת שלו,
שבגללה הוא לא רואה את השאר.
לכל אחד יש את האחת שלו,
והוא גם לא רואה אותה.
לכל אחד יש את האחת שלו,
ולאחת הזאת יש את כולם.
לכל אחד יש את האחת שלו,
ובגללה הוא רק מזיין אחרות ולא עושה אהבה.
ואת הנשמה המתוקה שלי,
איפה את??

אתה מחכה לגשמי הזעף,
שישטפו את רסיסי הזכרונות ממנה.
אתה מחכה לחופש הגדול,
שימחה בצעקות הילדים
את הלחישה "אני אוהבת אותך"
אתה מחכה אינסוף
להגאל מהסוף הזה.
אתה מחכה לרגע,
שבו אולי גם היא מחכה.
אבל בינתיים
אתה מחכה
לה.

שלפתי ראשון
ונשארתי אחרון
לבד
במרכז הזירה.

נטועה בכיסא גבוה,
קופנגן פינת אלנבי,
סיגריה מוצתת בזווית
שלושים מעלות
וגם לך יש אחת לפחות.
כמגדלור, המתחנן להשקת ספינה,
טיטאניק, שתתנגש בקרחוני רגלייך.

ועברתי לאנשים.
אוהב, לא אוהב.
אוהב, לא אוהב.
תלשתי ראשים
והדם ניגר על הפרחים.


לרשימת יצירות המונולוג החדשות
"אנחנו צריכים לדבר" זה כל מה שהיא אמרה,
זה מה שנשים תמיד אומרות.
גברים אף-פעם לא יאמרו את המשפט הזה
(הם גם לא תמיד מדברים, אבל זה כבר נושא אחר)
ולמען האמת הם מפחדים מהמשפט הזה פחד מוות.
למה צריך את כל ההכנה הנפשית?

אבי הכלכלה המודרנית, שכחתי את שמו, אמר פעם, שהקפיטליזם בנוי
על כך שכל אחד דואג לתחת שלו וכך יוצא יותר טוב לכולם, אך
חשבון פשוט שערכתי אומר שאם כל אחד דואג לעצמו, אז מי שנשאר
להידפק זה אתה.כולם מחכים שתתכופף כדי לדפוק אותך מבלי להשתמש
בווזלין.

למה בגיל עשרים וחמש אתה עדיין צריך לשמוע את המילה "תיזהר"?
למה מנסים לשכנע אותך לחזור הביתה במשפטים "הכנתי לך את הדברים
שאתה אוהב" ו"תביא את הכביסה המלוכלכת"?
למה זה עובד?

אתמול כתבתי את הסיפור הכי טוב שלי.
אפילו אני בכיתי בסוף.
והירח, חצי מנה בפיתה, מתעד הכל מלמעלה...




לא הבנתי...







בלונדינית


תרומה לבמה





יוצר מס' 4298. בבמה מאז 29/7/01 19:46

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות לניר בנש
© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה