|
זה כבר לא יהיה אותו דבר בלעדיך. לא יודעת איך אוכל ככה.
לא מסוגלת לתפקד בלעדיך, מרגישה כל כך בודדה.
אף אחד לא יוכל להבין עד כמה.
|
אוהבת לתת לך אותי, מעצמי
מגע, חום, אהבה, דאגה
בעצם הכול כלול.
הכול כלול באהבה.
|
מחר,
שוב תחזור בי להבה
שוב הלב שלי ירצה אותך כל כך
|
את הרצון הגדול להיות איתך,
את הריח והטעם,
את כל אותן תחושות הגוף
שעוד נותרו לי ממך
את בכי האושר
את הבכי הכואב
|
איך מציירים געגוע?
באילו צבעים צובעים את הרקע?
איזו מוסיקה נשמעת בלב
אתה יודע?
|
מתגעגעת לי בשקט
ואוספת בראשי מזכרות בדרך:
שיחות קטנות,
הודעות
צחוקים
שתיקות
|
אל תחייך אל תוך עיניי
אל תיקח את ידי
אל תאמר לי מילים
אל תנשק לשפתי
|
נהיה משוחררים מכל עכבות ודאגות.
באביב היינו מריחים את פרחי עצי ההדר שבדרך,
עוברים את השדות הסגולים
ואת אותם מראות משורטטים
|
אם רק אוכל להכיל את השקט הזה גם הפעם
בין לבין אני יודעת,
אתה שוב תחזור.
ואני אוהב אותך מכל הסיבות הראויות
ובדרכים הנכונות.
|
אני מהורהרת.
כי בפנים אצלי באמת מתמוסס לו...
מעניין אם אפשר להחיות דבר שהיה ונגמר.
אתמול לא סבלתי,
היה מקסים אפילו
אבל נגמר בשבילי אצלי
משהו שהיה לי איתך.
|
רוצה לקחת אותך אתי למסע
בתוך ספר עב כרס,
להיכנס לתוך טירות קסומות.
נטפס לחדרים על מדרגות רעועות
ונפתח דלתות של עץ חורקות.
|
אני יודעת.
יודעת כבר מההתחלה
מהנשיקה הראשונה
מהחיבוק הראשון
ממעשה האהבה הראשון
שאין לנו תקנה
|
מחפשת אותך הבוקר בין השירים
מוצאת לי אחד ומחבקת אותך שם...
וחושבת עליך
ועל ים
בעיקר של אהבה
בשבילך.
|
להתעורר
אחריך,
אחרי שהכל נגמר,
אל תוך בוקר של סתיו
|
כמו בספר שנכתב בברייל,
אתה נוגע בי.
חש בתוך ליבך, דרך מגע אצבעותיך
את המילה המדוייקת, את התחושה
שאל כרית אצבעך נצמדת.
|
ארקוד לי ככה בחדרי, בדיוק כמו שביקשת אז
מרגישה מוגנת על ידך
מעורטלת בליבי אל מול ליבך,
מתבונן בתנועותיי ומאזין לקולות ליבי
אפזם לך חרישית את שיר חיי
אשיר לך את השירים השמחים שלי
וגם את הנוגים.
|
קצף לבנבן פוגש בחול
צדפים מיוחדים נסחפים לחוף.
עקבות מכונית שגלגליה שקעו בחול
היא נזכרת שסיפר לה
|
הכאב שיושב אצלך בלב
מטפטף מזווית העין שלי
מרטיב, מכתים את החולצה הלבנה
ויוצר כתם שקוף בחולצתי
|
מרחתי את אודם חיוכך על שפתותי
והתיישבתי לגמוע את מילותיך המהבילות.
ואז, יצאתי החוצה, אל המסע היומי
|
רק גלים יודעים לשתוק ככה,
לוקחים אותם, את הסודות
איתם אל המצולות.
|
רציתי לכתוב לך על העיר הקטנה,
עם חוף ים התכלת וחוף של זהב
ושבעיר הקטנה הנושקת לים,
שגליו המשתברים אלי חוף,
מזמן לא נגעו בכפות רגלי
המצפות.
|
בייביסיטר,
בעברית זה "שמרטפית".
ומה עושים כשהבייבי קנאית?
|
אם רק יכולתי,
ממש עכשיו
הייתי לוקחת אותם,
את הכאב והאכזבה שגרמתי
|
ובזמן הזה,
היום
עכשיו
כרגע
אני אוהבת אותך
(המילה הגסה...)
גם בשביל המחר שעוד יגיע
|
אחבק אותך אליי שוב אהבה שלי
אולי בפעם האחרונה
ואז אצא את החדר.
|
פה ושם יורדת דמעה
על משהו
שלעולם לא יקרה.
משהו
שלעולם לא יאמר.
לא יעשה.
גם על דברים שכבר קרו.
|
כל חרוז שנשזר בה
עוצב בנשמה.
כל חרוז שם נושם
מותה של תקופה.
|
חלמתי שבאתי אליך
ואל אותן הרוחות הנושבות
ביער הברושים הגבוה
ואתה לא אמרת מילה
|
וידי אז,
את כל גופך גם מלטפת
ופי שמנשק,
לוחש
|
אחרי זמן ודרך,
ומסעות נוקבים אל תוך הנפש,
בפניה לשום כיוון,
הנה אני, אלי כמעט הגעתי .
|
שנים חלפו מאז.
הגעגוע, ה"רעב" התמידי אליך נשאר.
והתחושות שבלב ובגוף נשארו כמו אז.
והחיוך ההוא שלי מהנשיקה ההיא
עוד ממשיך לו מאז.
|
טיפות קריסטל קטנות, שקופות
ממליחות את בכייך השקט
מתנפצות להן בשקט
ויוצרות כתם של עצב
על בד חולצתך...
|
וכשהמילים שלנו נפגשות
כמו אל תוך ים של געגוע
זה כמו לראות ולשמוע
את ריצתם של הגלים
המתגעגעים למגע
עם חוף הים,
סוחפים עימם כך לעברינו
תחושות שכבר כמעט שכחנו.
|
אני מחכה לו, לגשם שירד וגם לקור אפילו
שיביאו איתן כמו גם בקיץ עוד ימים יפים איתך,
ויטפטפו, ויזרעו עוד טיפות רבות של זכרונות
וירוו את צמאונם של הגוף ושל הנפש
|
מצאתי שיש לי בלב
קצת פירורים.
אז,
פיזרתי קצת
לציפורים
|
כשאתה הולך לך לדרכך,
משהו חסר בלב שלי,
אבל אתה תמיד נמצא בו.
כשאתה איתי, וגם כשאתה לא.
|
כדי שכאשר הוא יהיה איתי,
ללא חשש אוכל לומר לו
"קח את הזמן שלך" !
(ואני מקווה שהוא ייקח...)
|
תאמרו לי בוודאי שאני קצת ילדותית ומטופשת.
זה בסדר,
זה גם מה לעשות, טיפה נכון.
|
הגעגוע,
באצבעות שבריריות ועדינות
מעביר קשת זכרונות רחוקים
על בטנו של כינור
מראה של עצים ירוקים
החולפים משני צידנו,
ים תכול מקציף אל חוף
ובית קטן עם חלונות מוגפים
עם זכרונות שקטים של מגע
|
אם רק אפשר היה לאסוף את הזמן
לאגור אותו מחדש
ולהשתמש בו שוב, מחדש
|
רוחות נושבות בחוץ בעוצמה,
מיללות בחוץ, חודרות אל ביתי
מביאות איתן לתוכי,
תשוקה חדשה אליך.
|
כשרוח אלוהים ריחפה על פני תהום
וטיילה ונהנתה לה בתוהו ובוהו,
זה היה, כדי להביא אותי משם
הייתי בטראק.
מאז אני פה.
|
לדעת לאהוב
את מה שבאמצע,
ומה שאנחנו
כאחד
ואחד
וביחד.
|
האם תשב הערב בשבילי
לכמה דקות להיות
שלי?
ומה תכתוב לי במכתב
מתגעגע אתה אליי
עכשיו?
|
השמש שהחלה לעלות
נראית לפתע מהססת
מתביישת
בין עננים היא לה נכנסת.
לא מבינה למה כל בוקר
להאיר העולם היא מתבקשת.
|
לפעמים
כאשר אני אוהבת
יש לי מלא דברים לומר
ואני אומרת.
אבל יש,
והמילים נתקעות ויוצאת לי רק שתיקה.
או מילה אחת, קטנה.
|
כמו נוצה קטנה קטנה
רכה לבנבנה
שניתקה לה ונפלה
מיונה קטנה קטנטונת.
|
אנחנו עוד שומעים את הקולות
וחשים חזק את החיבוק,
ונוגעים בקולות הלילה שחלף,
שהגיעו מבחוץ
וליוו את כל האהבה.
|
שני חצאי לבבות מדממים
ונפש חצויה לשניים
המייחלת
כל כך רוצה עדיין
|
הרעש הגדול של השקט שלך
לא מאפשר לי לשמוע
את הנעימה הרועשת של הלב השותק שלי
|
אל תחכה לי, אין לי תשובות.
אבל תן נא לי ממך,
ספר לי על חייך שלי, ואספר לך על
חיי שלך.
היה כתף לי במשען המילים שלך
תן לי את המר,
וקח את המתוק
לך.
|
אין בי שום רצון להתרגל
למראות האחרים
להפתעות רבות חושים
ואחרות
|
לוחש לי באזני,
שיר ישן
המזכיר לי מלח ים
ומישהו,
שנראה כמו אהבה.
|
במרחק קבוע
של שתי פסיעות ממרכז הנשמה
שם חי ואורב שליחו של ההיגיון.
משלח לדרכו
כל רגש אהבה לא נשלט אליך
|
אתה הולך ממני
חוזר
ולא מחליט.
אתה שקט
אתה אומר "שקט מדי".
|
בבוקר חורף אפרורי וגשום,
עת השמש מצליחה לפלס את דרכה בין עננים
בלב יער מוריק,
אם תביט טוב,
|
את הזמן שלנו יחד
אוסף אליו השעון הישן שבקיר.
את הרעיון ההוא שהבזיק
לקחה לאיבוד השכחה.
|
לילה יורד,
הירח מאיר לו מלמעלה
האור והצל צירפו את הרוח.
משחקים מן משחק משונה אצלי בחדר.
משחקת בו הרוח מלטפת את הצל והצל את האור
וכולם ביחד מרקדים על גופי.
|
ככה, כמו שאצבע נוגעת בעדינות במים
ומשתדלת לא ליצור גלים, מין ליטוף עדין לנשמה...
תחושת מגעך נשארת עוד כל כך הרבה זמן
מחפה על הזמנים בהם אתה אינך איתי.
|
אתה ידעת אותי
ומעולם לא הכרנו.
אתה נגעת
אך מעולם לא בי.
|
במקום בו ייבחר
שם אהיה,
להיות שם איתו
מעמוק בנשמה
|
זו אני שנעצמו בה עיני הילדה
ונפקחו בה עיני האישה.
בכל זאת,
אני עדיין פה
ומה שהיית
כבר לא.
|
נקודה אחת
פוגשת נקודה אחרת
בתוך ולצד מעגלים שנפגשים
ומתנגשים
|
פעם אחת
ראיתי מלאך מקפל כנפיים.
ואורז אותן במזוודה.
|
היא מביטה וזוכרת עוד מאמצע השנה
פנים מיוסרים ומתכוונים
שקודם ועכשיו אומרים סליחה וחרטה
|
ספקולציות, כי זה מה שנשאר לי.
אין לי תשובות עכשיו, כמו שלא היו לי עם לכתך.
אך אני זקוקה להם כדי לסגור
את מעגל ארבע העונות שלי איתך.
|
זוהי הרוח הקלילה
שהביאה איתה צבעים של אהבה
שצבעו בכתמים בהירים בהירים
של כתום ואדום,
צהוב, אפור, וזהב
עם להט החום
והלבן.
|
בתוך שדרת איקליפטוסים ירוקה,
מתפללים כל העצים לטיפות שימשיכו עליהם לרדת,
וילטפו את עליהם, ענפיהם
ואת הגזע התשוש, מהקיץ שחלף לו זה עתה.
|
יש מחיר עוד לשלם.
התשלום נפרט יום יום
בכל צורה ודרך
|
הלכת,
והזמר ההוא שאתה כל כך אוהב
שר שיר נוגה
שאת מילותיו אינני מבינה.
שומעת את הגעגוע בקולו,
הוא בטח שר לאהובתו.
|
עכשיו אני רוח
ולא זו שנושבת.
עכשיו אני חלק מהאוויר
אבל לא החמצן.
|
כל אחד מאיתנו, ראוי לאהבה,
שתיקח, שתסחוף אותנו,
הכי קרוב למקום,
עליו חלמנו לפני שהפכנו למה שאנחנו.
|
אם יהיה לי קצת מזל
יתפסו לי שם ברשת גם כמה כוכבים,
(אני מעדיפה תמיד את הקטנים).
|
כשבאת אליי הערב
החזרתי הכוכב לשמים,
שיאיר משם
מלמעלה,
לכל הגברים והנשים,
את הימים והלילות
המלאים בגעגוע.
|
זה כל כך נעים לדעת
שגם כשאתה לא פה
גם אני שם
קצת איתך
|
רכבת שקופה בשקט דוהרת,
קולה מהחוץ כמעט לא נשמע,
אך קולה מהדהד בראשך בעוצמה.
|
רציתי לצייר לך
תמונות מיוחדות
כמו של דייגו ריויירה
שראיתי עכשיו.
אז
התיישבתי עם עט שאוהבת
והתחלתי לרשום לך.
|
אתה הבטת בי,
ניגשת,
חיבקת אותי אל לבך
חיבוק גדול וחזק.
ורק אז,
הדמעות שלי החלו לרדת
ללא קול,
על הכתף הגדולה שלך.
הן ירדו על הכול.
לא רק עליך.
|
שבויה בקסמו של חיוך שחייך אלי הזר,
עת הבטתי בעד החלון לקבל את הבוקר,
לקבל את צלילי הבוקר השקטים
והוא פוסע להנאתו, נושם את הבוקר לתוכו.
|
שוב עם אותו הגעגוע,
שוב אותן המלחמות הפנימיות.
שוב אותו כאב הפועם בי לעת ערב
רק שהפעם הוא מהול בדמעות של אכזבה.
|
שינויים.
נפילה.
קימה.
התעוררות יפה
|
איך הקיפודים מתחבקים?
פשוט מתחבקים - הרי אין להם בבטן קוצים.
(יש להם בטן עגלגלה ומתוקה)
|
אנחנו עוד שומעים את הקולות
וחשים חזק את החיבוק,
ונוגעים בקולות הלילה שחלף,
שהגיעו מבחוץ
|
מן ריקוד יפה של שניים
של השכל עם הרגש
של היצר עם ההגיון.
מן ריקוד כזה נעים של אהבה
|
בין מיילים של מילים רבים,
לא קלטתי שאתה כבר אינך,
בשום מקום יותר בעבורי.
|
רסיסי טיפות קטנות ואדומות,
שנשרו מעומק נשמתה החוצה,
דרך שתי עיניה.
הוא לא חש בהן בכלל,
לא אסף אותן אליו.
|
אל הארכיון האישי (3 יצירות מאורכבות)
|
|
בוא בוא בוא
בחורצ'יק...
בוא תשלים
מניין.
הרבי מהקניון. |
|
