|
אורן שכב בבית שלו. על השטיח בסלון, מול הרדיאטור, באור שבקע
מן המנורה הקטנה שעל השידה. הוא שכב, ועשה משהו שלא עשה כבר
חמש עשרה שנה, אולי.
הוא בכה.
|
תשאלו כל מי שתרצו- פיות ממושמעות שיודעות מה טוב בשבילן לא
מסתובבות בעיר באמצע הלילה. במיוחד לא ברגל ובמיוחד לא במרכז
העיר, איפה שכל הערפדים.
|
אחרי הארוחה המפסקת ישבה משפחת גרינברג בסלון. עידית, שלא מזמן
שברה את רגלה, ביקשה מאמה להביא את האלבומים הישנים.
|
היא מכסה, עוטפת.
סמיכה וקטיפתית.
רכה, שחורה,
טובענית.
|
בין צוקים גבוהים-גבוהים
בלב מדבר חסר חיים,
יש בית קברות ישן נושן
בית קברות למלאכים.
|
והשלישי קטן
לבן מלוכלך,
שנח בידי
קצת לפני שהלך.
|
ובינתיים החיים ממשיכים-
בצליעה.
|
7 שנים מפרידות בנינו, וחוצצות בינינו כמו ים. כמו אוקיינוס של
ימים וחודשים.
הייתי מאוהבת בך שנתיים. שנתיים שלמות! כתבתי עליך שירים,
סיפורים, מונולוגים. כל דמות שהיתה בראשי הייתה מהשראתך. אתה
המוזה שלי.
|
|
|
במה, במה
שעל הקיר,
מי הכי הכי
שעיר?
לא אני, זה
בטוח...
שיעול
סליחה,
כדור שיער.
מיאו. |
|
