|
נמרוד אהלי נולד וחי ברעננה, עד לגיל 18 כתב
בידיו...אך אז איבד שליטה על הזרת השמאלית. כיום הוא
כותב עם הלשון, בעוד ידו הימנית נלחמת מלחמת חורמה
בזרת הנפשעת.
מלבד מישחקי סטנגה ססגוניים עם מוחו ונפשו, עוסק
נמרוד בציור, הקפצת גמדים ברגל וביזבוז זמן.
הוא ישמח להתמודד עם היותו חלק מכפר גלובלי, גדול
ומתפתח ולשמוע מה יש לכם לומר על מה שהוא פולט עם
הלשון, כלומר חוץ מלמרוח את המקלדת כולה בריר...
ב-18/12 שנת 2000 מצא נמרוד את האושר בסבוב קקי עם
הכלב, בנתיים הוא שומר אותו בקנאות, סביר להניח שהוא
יאבד אותו בקרוב... אם מישהו מוצא אושר- אנא צרו קשר
עם נמרוד בהקדם האפשרי.
ואמא....היא לא הפסיקה לחשוב מתי תוכל לראות שוב את הבוס שלה,
אולי שבוע הבא כשאבא יסע, היא התחילה לחשוב על הפעם האחרונה בה
נפגשו,איך הוא נגע בה ו......
שקט!!!!!!!
|
במבט בעין לא מנוסה, אני שואל את עצמי שוב מה גרם לי להבטיח
הבטחה כ"כ קשה, אבל כשאני מרכיב אל עיני את משקפת הניסיון,
ומביט במפת האכזבה, התשובה מביטה לי ישר לתוך שורש המוח.
|
זיעה מלוחה צורבת לו בעיניים כשנוזלי השיגעון שלו יוצרים
עיגולים קטנים כשהם פוגעים במרצפות השיש, עיגולים קטנים ולא
שלמים, בדיוק כמו השפיות שלו.
|
הם לא מה שהיית קורא לו קבוצת תמיכה נורמאלית, יתכן שהם בכלל
לא מה שהיית קורא לו קבוצת תמיכה... על הדלת התנוססו ראשי
התיבות מ"א, "מתאבדים אנונימיים", קבוצה חריגה למדי באוכלוסייה
היומיומית של תל- אביב, אבל לא חריגה מידי. הם כל אחד מאיתנו-
שכנים, חברים
|
ושוב היד הראשונה, אצבע, אצבע, אצבע, אצבע, אצבע...נגמר, ולצד
שני. ושוב נגמר. כאן הכל בסדר. ואז שוב היד השנייה, אחת,
שתיים, שלוש, ארבע, חמש, נגמר...ולצד השני, והלוך וחזור.
שמש, אצבע, שמש, אצבע, שמש, אצבע, שמש, אצבע, שמש, אצבע, שמש.
נגמר שוב.
|
כשאני עוצם עיניים אני רואה בדיוק רב את כל שצריך להיעשות: אני
רואה את רגליי נכנסות לתוך סרבל העור, לוקח את האת מהפינה,
לובש את הכפפות ושם את המסכה, פותח את הנעילה, צועד אל הכבשן
ובמשך שעה מעביר מערימה אחת לשניה ומשם לכבשן.
|
לפעמים אני מדמיין שהמבט שלי יכול להרוג אנשים, אני מסתובב
ברחוב והורג עוברים ושבים. מישהו שחור מידי, מישהו לבן מידי,
מכוערת, סנובית, סתם מישהו אקראי, אחד שכבר הגיע הזמן שלו ללכת
- אבל הוא מתעקש ללכת בדיוק לפני ולא לתת לי לעקוף אותו, לאט
לאט, ואני תקוע אחרי
|
אם היתה משמעות היא הלכה כבר מזמן
אם היתה חשיבות היא איבדה כל עניין
|
יצור אחד, דווקא נחמד
עם חוש רגש לא ידוע
נדד לו בדד, די לבד
ליעד לא קבוע
לבד הרגיש שזה עסק ביש
משעמם ולא מספק
|
הטלפון מסתכל עליו מהשידה ליד המיטה, כולו כחול ומתבונן. מסתכל
לו בעיניים ומשם לתוך הראש, קורא לו את כל המחשבות. הספרות 9
ו-5 עדיין לא בטוחות, אבל 8 ו-3 כבר יודעות בדיוק מה העניין, 8
ו-3 לועגות לו, צוחקות עליו, אבל בשקט, שותקות.
הטלפון לא משמיע צליל.
|
|
|
אני אוהב ילדים.
במיוחד עם רוטב
סויה.
השני |
|
