"........אם משום שאני משתנה ואם משום נסיבות
אחרות.. ואמנם אפשר שאני סותר לפעמים את דברי עצמי,
אבל... את האמת איני סותר לעולם. אילו הייתה רוחי
עשויה לקנות אחיזת קבע, כי עתה לא הייתי שוהה בגישוש
ובניסיונות, אלא הייתי מכריע ומחליט. אבל רוחי שרויה
תמיד במצב של לימוד וניסיון". מונטין.

(במילים אחרות; גם אם הקורא ימצא פה דברים סותרים
לכאורה, מהסגנון עד התוכן, שידע שהאמת האנושית היא
תוצר דינמי. אך אין בזה כדי להפריכה, להפך.)

כשיצא מהמערה, בחר בסיזיפוס. אך הסלע הפיל אותו מההר
והחלה שקיעתו. כשהעיז להביט חזרה בשמש, הקונאטוס
הביא אותו לבכי על עולם של רישומי פחם.  
הוא הוקסם מנרקיס וחבריו, שהפיחו בו אהבה קוסמית
והכרת הטוב. "חמישה ספרי אמונה" לימדו אותו לשמה
מהי. דרכו נמשכת. בינתיים הוא מודע להיותו אדם
מגוחך, ובייחוד אוהב את אלו, הצוחקים.

המרדף הוא כל כך אהב את השנייה השברירית הזו, כשהחלום נגוז וטרם עלתה התודעה, והזהות אינה. אם היה יכול למתוח את אותה שנייה יקרה לרגע, היה מרגיש חסר אפיונים וזהות - לוח חלק, נקי ונוצץ, של חופש.

השילוש הקדוש כמיהה אני מזדהה עם אנשי הרוח, הרציונליסטים והאמפריציסטים, הנלחמים באשליות וחושפים אמיתות. אני מאוהב בפייטנים, במשורר ובסופר, שרואים בשליחותם דוברות של הנפש, המשקפים את עושרה ומרוממים אותה.

אלמוות משל לא הייתי רוצה להיות פרח מפלסטיק, שצבעו אינו דוהה לעולם, עמידתו המלאכותית נותרת בעינה, כשהזיקוק מצפה אותו כמצג שווא של רעננות נצחית, חלולה ומתה. כל רגע הוא אותו רגע עבורו ומכאן שעברו ועתידו זהים להווה.

האדם האחרון קצר אני שונא את אותו ברק רשע, שפגע בפח הזבל הצמוד לביתי וקטע את חיי כלבתי. אותו ברק מרושע.. ידוע לי זה כבר זמן מה שהוא מתכנן את כלייתי.. בתחילה היה רוחש סתרים, מסתער בפינות חשוכות, מביט מרחוק עם אחיו המלהג. ידעתי שהוא מחכה לי- אך לעולם לא האמנתי שיפגע בכלבתי

החורשה הוא השתוקק להתמזג עם הטבע היפה הזה, לנטוע את עצמו בלב החורשה הירקרקה. "כמה טוב היה, לו יכולתי לבלות כאן נצח נצחים", הרהר בחיוך. אך מהר מאוד התמלא בעצב כשהבין, כי לא יוכל לחיות ללא מגע אנוש. בני האדם, שהוא למד לתעב באדיקות, היו נחוצים עתה לקיומו.

גבולות הניהיליזם דעה "קיימת הסכנה, כי המצוקה הראשונית תהפוך להיות נוחה. הפצע שגירדוהו במסירות כה רבה, מתחיל בסופו של דבר לגרום לעונג". אלבר קאמי.