[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








נמרוד קרני
ICQ 13160216 13160216
אל היצירות בבמה האהובות על נמרוד קרניאל 30 היצירות האהובות שנבחרו לאחרונהאל היוצרים המוערכים על ידי נמרוד קרניאל היוצרים המעריכים את נמרוד קרני
יליד חורף 1984. מתגורר בבירת הפרובינציאליות
הישראלית (רמת-גן), ומשחק בלהיות סטודנט בפקולטה
למשפטים של אוניברסיטת ת"א. במרץ 2006 הוא עתיד
להתחיל את חייו ההפוכים ולהתגייס לצבא (עתודאי, אלא
מה) ובינתיים הוא מדמיין שהוא עדיין תיכוניסט.

היום הוא כבר יכול לומר על עצמו שהוא מותיקי במה
חדשה, למרות שהוא מעולם לא נכנס ממש לקטע. המלצות
העורך/מערכת (11 סה"כ) ניתנו בימים דלילים יותר
בבמה, ולכן הפינה עדיין פתוחה לשיפוטכם.
ואם כבר החלטתם לקרוא, מומלץ לוותר על הפרוזה
המחונטרשת לטובת הפסאודו-עיתונות, שמוצגת כרגע קומה
אחת למעלה - במגזין במה.


(ואל תתנו שיספרו לכם סיפורים.)




לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
כשהשמש זרחה על היום האחרון בחייו, הוא רק רצה להישאר במיטה.
"אני גם ככה עומד למות, מה זה בכלל משנה?" הוא צעק דרך הכרית
כשאימא שלו ניערה אותו. "קום, קום כבר, קום," היא אמרה תוך
התעלמות בוטה מהבקשה הרציונלית שלו.

"שלום, שמי רונן, ואני נציג של 'חומה ביטוחים', האם אתם
מעונינים בביטוח מקיף צד ל'?"
"אתה צוחק, נכון?"
"אדוני, באמת, אני רציני לגמרי. בטוח מקיף צד ל', עכשיו במחירי
היכרות. אתה יודע, הדולר יורד, כולנו מורידים מחירים."

עשרים וחמש שנים ארוכות עברו מאז. לא סתם ארוכות, ארוכות במובן
רע. שנים של תיכון וצבא וזיונים וטיולים וכל מיני. איפה שהוא
באמצע, צביקה, הטמבל הזה, נהייה נוירו-כירורג, ועוד מצליח,
והתחיל לדפוק קופות. אני, לעומת זאת, לא הצלחתי אפילו להחזיק
עבודת מלצרות

"אז למה אנחנו כאן בכלל, יפעת?"
"ובכן, יפעת המדריכה מנצלת את תשומת הלב הקבוצתית, "אנחנו כאן
כדי לעסוק באחת המסורות הותיקות יותר של תנועת הצופים בפרט,
ושל תנועות הנוער בכלל. מישהו יודע על מה אני מדברת?"

אבל אני כבר צריך לדעת את זה לבד ואני צריך להפסיק לשאול שאלות
שאני יודע את התשובות להן בעצמי - אחי הוסיף פתאום - ואני לא
ידעתי את התשובה לשאלה למה אנחנו קוברים אותה בלילה.

"תפוח אדמה?"
"צ'ק."
"עגבניות?"
"צ'ק."

מי שחשב שהתור למשרד הפנים הוא תור ארוך ומייגע, סימן שאף פעם
לא ביקר בתור לגן עדן. זה בעצם נכון משתי סיבות, גם בגלל שהתור
לגן עדן באמת ארוך ומייגע יותר מכל תור שישנו, וגם מכיוון
שהתור לגן עדן זה התור האחרון שאתה רואה. גם כן דרך לסיים את
החיים, בתור ארוך.

בשעות השחר המוקדמות הרגשתי די קטנה מנערת אותי בחוזקה, ובו
זמנית שמעתי קול דקיק מתנגן.
"אנא, צייר לי ערבי!"
"מה?!"
"צייר לי ערבי, בבקשה!"

כשאני מבקש ממש יפה, ממש-ממש יפה, חברה שלי מסכימה לקרוא את
אחד מהסיפורים שלי, בדרך כלל אחרי תהליך נדנוד ממושך. היא
מציצה בשעון המעוצב שלה, ומחייכת.

אחרי השחרור הוא הלך לעבוד בבית קפה. החזיר את הפירסינג ללשון,
הוסיף קעקוע נחמד על הכתף, גידל את השיער בחזרה לאורך האנושי.
בית קפה נחמד, שינקין פינת אחד העם, מקום קצת יאפי עם המון
פריקים נחמדים עם שיער ארוך ועגילים מעניינים במקומות
אקזוטיים. בני האל מהדורת

הוא הרים את האגרטל הגדול שעמד על השולחן בסלון, שקל אותו
בידיו ואז כיוון, וזרק. "זה הכל בגללך!" הוא צעק לכיוון השני
של הסלון. היא הרימה את הראש מבין העציצים, פמוט נחושת בידה,
כיוונה וזרקה. הפמוט ננעץ בתוך הקיר מטר לידו.

"את זה, את זה אני רוצה," אמרתי והצבעתי לכיוון הדוכן.
"לא," היא אמרה לי בביטול.
"אבל למה לא? למה לא זה? אני רוצה את זה!"
"כי לא, וזהו."

סבירה ההנחה, שאילו המסים בארץ היו מעט יותר נמוכים והוצאות
הספרים היו מעט פחות גזלניות, גלבוע ודאי היה מיליונר, ואף
פילנתרופ רם מעלה. אבל את זה בעצם אפשר לומר על כולנו.

"הלילה... כן... מה יהיה הלילה... צריך משהו טוב, עבר עלינו
יום קשה, קשה מאוד," הוא מלמל לעצמו בעוד הוא מתרוצץ בקדחתנות
לאורך המסדרון הארוך המואר, שמשני צדדיו נמתחו מדפים ארוכים,
שעליהם היו מסודרים כרטיסים ענקיים.

אין הרבה, אבל ישנן, מספר מצוקות אימה שאפילו ההורים המנוסים
ביותר מתקשים להתמודד איתן. בעיות מפתח כאלה שמעידות על פגמים
חמורים באישיות, בחינוך, והגרוע מכל - בגנים. בעיות שכאלה
יזעזעו כל פסיכולוג ילדים ויכו בתדהמה כל יועצת חינוכית.

לאחרונה, הוא שם לב, החלומות שלו נעשו קצת מוזרים. לא שיש כזה
דבר כמו 'חלומות נורמליים', אבל החלומות האחרונים שלו, לפחות
אלו שהוא זוכר בבירור, גובלים בחולניות. חלומות פסיכודליים,
קרימניליים.

טיסה 333 הייתה טיסה היסטורית, ולא רק בגלל המספר הסידורי שלה.
בפעם הראשונה בהיסטוריה של עם הסגולה, עמדה להמריא טיסה מסחרית
רשמית ממדינת ישראל אל איראן.

מגיל צעיר היו לתום שאיפות עמוקות (במקביל לנשיפות קצרות) בכל
הנוגע לקריירה. אבל תום לא חלם על משרד מפואר בקומה העליונה של
גורד שחקים אי-שם בנכר, או על משרה ציבורית מכובדת - כלל לא.
תום רצה להיות שחקן, או כמו שסבתא שלו היתה אומרת - "ארטיסט".

"הייתי רוצה לומר לכם עכשיו, משהו. ככה, בדוגרי, בלי הרבה בלגן
מסביב. ותדעו לכם שאני באמת באה ממקום של הערכה, כי אחרת לא
הייתי טורחת בכלל לפנות אליכם. וגם זה, רק בגלל שאני יודעת שיש
לכם המון הערכה אלינו.

הוא החזיק את מד התאוצה בידו, שהחלה להזיע ונהייתה רטובה, ונשם
עמוק. עוד קצת ועוד קצת, הנה זה מגיע... הוא הצמיד את העיגול
השחור שהחזיק בידו השניה לדלת הקרונית, ובדיוק כשהרכבת טיפסה
את הלופ ומד התאוצה הראה שורש של ארבעה ג'י (מונח מוכר
בפיסיקלית מדוברת)

יום אחד, נראה לי זה היה בכיתה ב', הלכתי לבקר חבר שלי, אורן.
אורן היה החבר הכי טוב שלי, ילד נחמד וחברותי, והיה ממש כיף
לשחק איתו. היתה לו רק מוזרות אחת, אבל על זה נדבר אחר-כך.

"מצפוני, תביא את הערכים שלך."
"את מה, המפקד הסמל?"
"אלוהים, השם הוא אלוהים. עכשיו תביא את הערכים שלך, בפקודה!"
"אני מצטער... אלוהים, אבל אני לא מבין..."

כשיונתן (או יוני, תלוי מי קורא לו) היה מרגיש עצוב, או מדוכא,
או סתם עייף, הוא היה יוצא לטייל. טיול של יונתן לא היה סתם
טיול, כמו טיול שלי לקניון או בפארק.

בניגוד לכל הילדים האלה שנולדים נורא מוקדם, רון נולד מאוחר.
מאוחר במידה כזו שכבר כמעט והדאיגה את הרופא המטפל, אימא היתה
מספרת תמיד, ואז היא היתה מלטפת לו את השיער וממשיכה, אבל לא,
רוני פשוט רצה להישאר עוד קצת בבטן של אימא.

זו היתה שעת לילה מאוחרת, שעת לילה מאוחרת נוספת שעברה על
הלוחם האמיץ, שתר ברחבי הטירה החשוכה.

תמיד כששואלים אותי מה המקום האהוב עליי, אני עונה 'ארגז
החול'. כי באמת, ארגז החול הוא המקום הכי יפה שיש. כמה שאני
אוהב חול. מכל הסוגים - גם חול ים וגם חול של כפר, בוצי כזה,
אבל חול בארגז חול הוא הכי איכותי. והכי איכותי הוא החול בארגז
שלנו.

דלת הארמון נפתחה לאיטה ובחור צעיר, בערך בגיל שלושים, צעד
החוצה. הוא צעד לבדו - בלי שני טורים של שומרים חמושים, בלי
שלשלאות כבדות. הוא יכל לברוח - להעלם כהרף עין בתוך ההמון,
אך הוא לא ניסה אפילו.

אנחנו נפגשים פעם בשבוע. כולנו עסוקים, כולנו עדיין עובדים.
לכולנו יש פגישות, יש חיים. כולנו מנסים לפחות להמשיך לחיות,
למרות המצב, למרות השם. זה קשה לנו. שמעתם פעם על אסיר משוחרר
שקשה לו לקבל עבודה? שאנשים מסתכלים עליו ברחוב ובמכולת?

שעת לילה מאוחרת, פינה חשוכה. מנורת שולחן מטילה אור צהבהב על
שולחן עץ פצוע ומקושקש. דמות אחת יושבת ליד השולחן, ידיה
ספוקות יחדיו, ראשה מוטל לאחור, ארשת של ייאוש מהורהר, או שמא
זה הרהור מיואש, נסוכה על פניה. דמות אחרת, קטנה יותר בגודל,
מתנהלת הלוך ושוב

"מה לעזאזל הם רוצים?!" בוכה הראשון, שמכרסם קצה של עט כחול.
"אני לא יודע למה, אבל התשובה שלנו יוצאת כל הזמן שגויה. זה לא
הגיוני. כדורים לא מתנהגים ככה, כמו שכתוב פה. אולי יש טעות
בדף." משיב השני. "ואולי... מצאתי!" צועק השלישי, "אנחנו
צריכים להזניח!!!"

אנחנו נכנסים לאוטו. רגע אחד, אני ועידו, שני חברים טובים,
נוסעים לאילת בסוברו גלקסי המאפנה של אימא של עידו, שכבר
התקלפה כל כך שרואים דרכה. רגע אחד.

באמת שעבר עליי לילה קשה. התכוונתי לשבת ולכתוב סיפור אחד,
נורמלי, מההתחלה ועד הסוף, וכל מה שיצא זה חלקים של סיפורים
משעממים, דמויות שטחיות, עלילות בנאליות, אפילו יחסית לכתיבה
שלי. איזה קריזה, איזה עצבים. קמתי מהכיסא, צנחתי על הפוף,
והתחלתי לשחק עם השלט.

"ומה אתה רואה עכשיו?" שאלה האחות בקול צרוד, והפריחה ענן עשן
נוסף. מי אמר שאבד הכלח על המערכת הרפואית?
"תשע, שש, שמונה, עשרים, עשרים..." פיזמתי את הפרסומת מהרדיו.
היא לא מצאה את זה מצחיק בכלל.

כשפגשתי אותה בפעם הראשונה, זה היה במועדון לילה. מועדון זרוק
כזה, איפשהו בתל אביב, כמה חברים שלי גררו אותי לשם נגד רצוני,
"נו... לפני הגיוס, לפני שהכל מתקלקל, בוא כבר," הם אמרו לי
ותקעו בי מרפקים.

כשהוא שמע בפעם הראשונה על הסוכנות לחיפוש, הוא היה סקפטי,
מאוד סקפטי. הוא בכלל היה סקפטי לגבי דברים טובים, אבל הפעם
היו לו סיבות נוספות - זה פשוט לא נשמע הגיוני.

פעמים מעטות יכול אדם לסכם את חייו ולומר שהוא תרם, אפילו
בקצת, לחברה בה הוא חי. אני, אישית, לא מכיר הרבה אנשים שאמרו
לעצמם שהם שיפרו את פני העולם מסביבם.

תקראו לו מטורף, תקראו לו חולם, תקראו לו
אידאליסט-רומנטיקן-יפה-נפש בצורה חסרת תקנה, וזה לא יפריע לו.
תאמרו שהוא רואה יותר מדי טלויזיה אמריקנית דביקה, נחשף ליותר
מדי קיטש מקומי, וזה לא יזיז לו את קצה הגבה. להפך, הוא יחייך
ויאמר תודה.

"אח, הבית, הבית..." פתחתי לרווחה את דלת העץ הגדולה ונכנסתי
לתוך הדירה הקטנה והאפורה שלי. 'עולם הנכר', כך אבא שלי קרא לה
כשבא לבקר פה לפני כמה שנים, ואפשר לומר שהוא הגדיר אותה די
במדויק.


לרשימת יצירות המונולוג החדשות
פרפר, פרפר, פרפר. אני רוצה להיות פרפר. רק פרפר, זה כל מה
שאני מבקש, כנפיים צבעוניות ומחושים, זה הכל. זה הרבה? פרפר,
פרפר. אני מבטיח להיות פרפר נחמד.

הרהור
מה שהיה כתוב על הפתק הזה היה חישוב פרטי שהרצתי בשנתיים ומשהו
האחרונות ביחד עם קולגה במדור ז' בגיהינום. חישוב של מה?
סיכויים, כמובן. בכל זאת, קומבינטור. בכל זאת, קדוש. אז זה מה
שעושים.

קחו ניחוש. נו, קחו. אתם יודעים מה, אני אהיה לארג' אתכם. קחו
שלושה ניחושים. אני אפילו אתן לכם רמז - אני לא חבר-כנסת שמנסה
להשיג טובות הנאה, אני לא רב מושחת. לא, אני גם לא שילוב של
שניהם.

אצלנו כל אחד בעיר כבר מזמן מבין את זה, ואף אחד לא קורא לה
ככה, אפילו אלה שלא נהנו בכלל. זונה זה משהו נחות ומבזה,
וחוצמזה יש אצלנו בעיר כמה זונות, אף אחת מהן לא עם הספק
פנטסטי כמו של חברה שלי. באמת.

שלום. אני צב, ואני לא מתבייש לומר את זה. צב, נחמד וקטן
וקירח. למה להתבייש? אתם צודקים, אתם אלה שצריכים להתבייש. כי
אתם, כולכם, (במיוחד דוברי העברית מביניכם) שונאי צבים מהמדרגה
הראשונה. בדם, בדם אתם שונאים אותנו. אז תתביישו לכם. טפו
עליכם.

אני חושב שאני יכול לנבא רעידות אדמה. באמת. לא בקטע של
נוסטרדמוס או משהו כזה, אלא בקטנה. רגע לפני שהן קורות, אני
יכול להרגיש שזה בא. לא צחוק, זה מין סגולה כזו שיש לי. לי
ולחתולים.


לרשימת יצירות הפרגמנט החדשות
אזרח יקר, אזרח חביב -
לאור הפניות המרובות שהתקבלו במשרדנו בחודשים האחרונים, האגף
להפנמת רגשות מגיש כשירות לציבור את טופס מספר 48919130 - טופס
הפרידה.




אל הארכיון האישי (23 יצירות מאורכבות)
תש כוחו של
אבא,
נער
היה אתה לגבר
קח !

מלא את חובתך,
חייל
עשה למען אמא
הך !

התז את ראש
המלך, בן
ודפוק את המלכה
שח !


צפיחית בדבש
קיביני,
מט !


תרומה לבמה





יוצר מס' 2326. בבמה מאז 23/3/01 4:33

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות לנמרוד קרני
© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה