|
השעה הייתה 10 בלילה. יצאתי מהבית. בשקט.
הרחוב היה ריק מאדם, רק זמזום האורות נשמע ברחוב. חיפשתי
מכונית נוסעת, לדעת שאני לא לבד.
אך כלום. הכל כאילו עמד דום מכבוד לפיגוע.
התחלתי ללכת, מהר יותר. הפחד השתלט עלי. לא ידעתי מה לעשות...
|
הסתכלתי על כל הכינויים שברשימה בצד, ופתאום ראיתי כינוי ,
שמשום מה גרם לי להסתכל עליו יותר משניה, אבל המשכתי.
|
הכל נחמד ויפה, אבל חסר משהו. אולי זה בגלל שעבר כבר זמן, ולא
קורה כלום? אני לא מרגיש אליה כלום? אני לא ממש יודע. אבל משהו
פה, בהחלט חסר.
|
אני קורא לעזרה. מחפש אותה. אני צריך אותה, אבל אף אחד לא
רואה. אף אחד לא שומע. אף אחד לא מבין... אני פשוט לא מוצא. לא
אותה, לא את עצמי. כלום. שחור מול העייניים.
ואני לא מוצא. לא רואה. לא מוצא. אני... (מכתב לעצמי מלפני
שנתיים...)
|
אני אוהב אותך, אני אוהב אותך, אני אוהב אותך!!!
ואת, בשלך, ובטח זה לעולם לא ישתנה. עוד חודשיים, 4 גג, ואז
אולי
אני אוכל לשכוח הכל. אולי, ואולי לא. כי אותך, אי אפשר
לשכוח...
|
הגעתי לפארק בשעה שש, כמו שאתם כבר מבינים, כולם היו שם. אפילו
סטנלי, מאוד משונה, אבל הוא היה. ישר ניגשתי אליו, ושאלתי
אותו:"סטנלי, למה לא ענית להודעה ששלחתי לך?" הוא אמר:"אני
מצטער, לא היה זמן".
|
|
|
אני אוהב את
עדי,
אבל היא לא
אוהבת אותי,
אני נשמע כמו
אופרת סבון
נדושה,
אולי אגלוש לבמה
חדשה?
ארגנטינאי על
דיאט ספרייט
|
|
