|
עט לזכור
ועט לשכוח
קופצים בחול הגס, על אדמה קשה, קהה, סדוקה. המכוניות, מלאות
בבוץ, רועדות מצלילי הבאס האחידים שיוצאים מהרמקולים. האוהלים
במקומם אך אינם מיועדים לשינה. לא הלילה.
רוח מלוחה וצבעי עשן באוויר, וחול מהאדמה הקופצת. השמש שולחת
מקרניה האחרונים לעמק המוטבע הזה.
|
תמיד כשאתה חושב שכבר התנקית מכל הזוהמה, והצלחת להקיא את כל
מה שהאכילו אותך מרגע היוולדתך, פתאום מתייצבת מולך מראה
שמכריחה אותך לראות איפה אתה נפגש עם העולם מעבר ליופי המילים.
|
השמש אינה מרפה מהמשטח הזה. אין נקודה שבה מצליח לגבור הצל;
השמש מגיעה גם למקומות המוסתרים מקרינה ישירה. פני השטח
המוארים משמשים כמראות בוהקות לאור ולחום
|
ברוך אתה אשר יצרת את הארץ בחכמה ובראת בה חללים חללים
וגלוי ויודע לפני כסא כבודך כי אם נשפך דמנו יזרום הוא אל ארץ
גויים
|
אור, אור, חיוך עקום
ופה קטן צנום,
תלתלי אור שמש בוהקות
את ליבי מטלטלות
|
מפרשים מנופחים ברוח ערב,
כמניפות על הסיפון המצוחצח פרושות ידיי;
הדרך שנותרה עוד ארוכה,
עברי נפרש כזיכרון של נצח מאחוריי.
|
פרידות הן תמיד קשות
וקלות
מתוך הכריתה של חלק ממך
מתנשמת ההקלה
|
צמרות העצים הירוקות
רוקדות למשב מלטף,
ובעוניינו המר, יפתי, בת-לבי,
ליטפתי משב צמרתך.
|
לא ידעתי שובע,
בבדידות כמו רעב,
ושבעתי - רק אחת היא
כששובעי תלתל זהב
|
תן לי בך לבהות
פן ליבי יעלה בלהבות
|
הם מסתכלים עליי ורואים רק את זקנתי; את שיער השיבה התולה
בדלילות מקרקפתי, את נתיבי הקמטים החורטים את פניי, את ארובות
עיניי השקועות באדמומיותן.
|
ממלאה אותך בשטחים אינסופיים,
המרחק בינה ובינך;
עוצרת את הזמן בשעות ערב קרירות,
עוד לפני חשיכה גמורה.
|
חימר, מים, תנור, רקע כהה ואור צהוב
אחיזה
|
|
|
אם היה לי
סנהדרין, אולי
לא הייתי עושה
את מה שעשיתי.
שלמנאסר. |
|
