|
התרפיה שלי היא מאד זולה, לא זקוקה לפסיכולוג או אלכוהול.
זקוקה רק לעט ונייר, ובעידן האלקטרוני, מקלדת ומסך...אולי מכאן
יגיע גם זיכוך לבסוף |
בין שקיעות וזריחות אני נושמת,
בין לילות לימים מחשבתי נודדת,
בין ערים ורחובות ימיי עוברת,
בין אושר וכאב אני נשחקת.
|
אילו הן העיניים?
היכן היא הדמעה,
שתזיל על לכתי,
עת בוא הדממה?
|
את אלו שאהבתי לומדת לשכוח
את אלו שאיתי לומדת לאהוב
|
נושמת אותך וכבר לא מרגישה
שום זכר לעובדת קיומך
עוד מעט תישאר זיכרון עמום
אולי רק עוד שיר שכתבתי
|
ליצן שנודד לו מעיר לעיר
עם שאון הקרקס, תושבים מעיר.
בזיכרונו עודנה נשתמרה
תמונת אותה ילדה בוכייה.
|
היצירה מתגבשת ואני בתוכה
מוארת, טהורה וחופשייה
שוב לא קודרת, לא מקנאה
אני עם עצמי מעכשיו שלמה
|
כי הדרך שלי,
גם בין מיליון אחרות,
מקועקעת בה דמותי
ומי שאינו מרוצה מכך,
שימשיך לדרכו שלו...
|
מרגישה את הרפרוף,
את המגע של כנפיה,
ואז היא נבלעת.
|
כשאתה קרוב,
אני זו שאוהבת,
במרחק מיליון קילומטרים,
זו אני שכואבת
|
מנסה לדחוס לתוך המזוודה שלי
את כל מה שמכיל אותך
בועטת ונלחמת בשדים בתוכי
זה אף פעם לא הזיז לך.
|
החברה הכי טובה שלך
אבל איתה אתה שוכב
רק עכשיו אני מבינה
שאני היא לא זו שאתה אוהב.
|
חילופי העונות כבר החלו
והחורף שולט בי עדיין
משאיר נימים חשופים
לכוויות הקור.
|
ובהספד שיכתבו אף אחד לא יגיד
כמה נבזית יכולתי להיות
ואם באמת זה ככה אז למה לא ליהנות?
|
והנה עכשיו
מפסיקים לשחק
כבר לא מה שהיינו
אבל לפחות מבטך
בזיכרוני עדיין צוחק
|
מים שקופים עוברים עליי
מנקים את הכאב
עוצמת עיניים
מרגישה אותם שם
ונותנת להם לזרום...
|
זה הוא שיסתלק
ולא נאמר עוד שוב מילה
לרגש הגדול הזה
לא נותרה שום מחילה
|
זו הפרידה האחרונה שלי ממך
ואחריה לא אזכור דבר
שנינו נמשיך בחיינו
כאילו היינו זרים
כאילו לא היה מה שנגמר
|
אתה עוטף אותי
מציף אותי בגעגוע
ממלא את חושיי
עד שנסחפת לחוף
|
סטודנטיות, כמו סטודנטים, מגיעות ללימודים כדי להתפתח, להשכיל
ובעיקר כדי לקבל משכורת שתפצה עם ריביות על כל הכסף שהוציאו
על הלימודים עצמם.
אך מה, דבר טבעי הוא, שמקום רווי מכל הזנים והמינים של הקיימים
של הגבר הישראלי (שוק הבשר הכי גדול, יש שיאמרו), יעלה במו
|
|
שפילברג הולך
לפתוח פארק
שעשועים לזכר
קורבנות השואה.
רכבות הרים
למזרח, סלקציה
בכניסה, יהיה
שמייח.
אפילו שם כבר יש
- מנגלאנד.
תומאס,
ראשון בתור
לכרטיסים. |
|