|
כמה זמן אדם יכול לחיות,
כמה זמן לשקוע בפנטזיות קטנות,
שום דבר לא גדול מדי,
לא רגליים חשופות בין גבעות השלג
|
תנים או זאבים או סתם כלבים,
בין תלי הזבל ורחובות צרים,
יללות מהדהדות בסמיכות הלילה,
קורעות בחושך המופלא
|
אז דמיין שרשרת אינסופית,
של גברים,
הניגשים אליה,
והיא כבר דיי שיכורה
|
לאור נרות, ישבתי וכתבתי מכתב כועס ומלא בזעם, נוטף אלימות
חסרת פשרות וקצת פתטית; כתבתי אותו לך, רק בגלל שאדום-זהוב
הלהבות הזכיר לי אותך, האוויר החם את נשימתך; הצללים המרקדים,
הזוחלים כנחשים או נדלים, או מקקים גוססים
|
|
|
אמא! יש לך איזה
סלוגן לכתוב
להם?
השניצל מבין
שאין לה. |
|
