|
"התואיל להגיד לי בבקשה, באיזו דרך עלי ללכת מכאן?"
- "זה תלוי במידה רבה לאן את רוצה להגיע," אמר
החתול.
"לא כל כך אכפת לי לאן," אמרה אליס.
- "אם כך, לא משנה באיזו דרך תלכי," אמר החתול,
"בתנאי שאגיע לאנשהו." הוסיפה אליס כהסבר.
- "בטוח שתגיעי," אמר החתול, "אם רק תתמידי בהליכה."
אליס הרגישה שאין מקום לערער על זה ולכן ניסתה שאלה
אחרת: "איזה מין אנשים גרים כאן בסביבה?"
- "בכיוון ההוא," אמר החתול מנופף בכפו הימנית, "גר
כובען מסובב על כל הראש, ובכיוון ההוא," מנופף בכפתו
השנייה, "גר ארנביב שמשתולל באביב. בקרי אצל מי שאת
רוצה, שניהם מטורפים."
"אבל אני לא רוצה להסתובב בין מטורפים," העירה אליס.
- "אין לך ברירה," אמר החתול, "כולנו מטורפים כאן.
אני מטורף. את מטורפת."
"איך אתה יודע שאני מטורפת?" אמרה אליס.
-"זה ברור", אמר החתול, "אחרת לא היית באה לכאן."
(אליס בארץ הפלאות - לואיס קרול)
נשיקות לתפלצות
הילדה בראוז
היא החלה לשחק לי בשיער. היה לי שיער כחול וארוך. כשהתחלתי
לעבוד בגן הילי הייתה מרוחקת, תמיד הסתכלה עליי בעיניים האלה
שלה במבט תמוה ולא מבין עד שיום אחד היא נפלה בחצר והרמתי אותה
על הידיים, והיא אמרה "הפיה הכחולה".
שאלתי אותה לפירוש הדברים והיא לא ענתה.
|
צדפים בני מיליוני שנים קבורים קפואים משובצים בסלע כמו
יהלומים נוצצים בלובן. ההר האחרון בשרשרת החליט להתרומם מעל
פני האוקיינוס, להיות הצוק שאליו נשברים המים להרגיש את
האוויר, להקריב את עצמו למהלומות אביו, הים.
|
פעם אמרו לי שהכוכבים הם חורים שהפחד חורר בשמיים ושהירח הוא
החור הגדול ביותר שהפחד ניקב בתכלת. וגם סיפרו לי שהשמש היא
פצע בוער, פצע שורף ותמידי שאיננו מגליד. זהו כאב השמיים.
ומחלק החלומות, הוא רק מטייל על גבי הכדור שלנו ומחלק את
חלומותיו באבק הקסמים שלו.
|
עכשיו מתרחקת מהמציאות האנושית ומתקרבת לים ולסלעים ולארץ הזאת
שכל כך כואב לי עליה, מה שאנחנו עושים לה, לא מספיקה לנו
המלחמה אז אנחנו מרעילים אותה יום יום בלכלוך שלנו, בדיכאון
שלנו שאנחנו לא מסוגלים לשמור לעצמנו אז אנחנו מוציאים הכל
עליה.
|
כשהסתובבתי על החוף וחיפשתי את הצדף המסוים כהרגלי פגשתי באדם
זקן אחד והוא ראה שאני אוספת צדפים אז הוא התכופף והרים מהחול
צדף שיפשף ממנו את החול ונתן לי אותו הסתכלתי וראיתי שזה הצדף
הלבן המפוספס שכל כך רציתי למצוא
|
לא העזתי לדחוק הצידה,
את בגדי השנה שעברה.
את כל החורפים.
אין חדש,
גם הוא מתיישן כל כך מהר
|
מיום לידתי אני מנסה,
עם הכנפיים השבורות,
ללמוד לעוף
עם העיניים הטבועות,
ללמוד לראות,
לנון ניסה לתת תורת אמת יפה,
קאמי נתן תשובה יותר כנה,
|
סערה בחוץ
זו עונת המונסונים
ואתה מסתובב תועה לבד, אבוד.
מבקש את הצפון
|
הימים זזים לפני שהשעות מספיקות להתחלף
ארבעה ימים שאני נושמת מהר מדי
במקרר
|
התעוררתי מקול הגשם
לקול הגשם,
ממרץ אני כבר מחכה,
והוא בא.
|
כבר לא רואים את האור
שפעם גבר על החושך, לפחות בעיניי.
היום חשוך כאן
והמתג מחוצה לי
|
אולי יצטרכו לעשות לי עקירה כירורגית
לפתוח לי את הגב
ולחתוך אותן החוצה בסכין סטרילית
שלא תהיה דלקת
|
אני בונה עליך,
מגדלים גבוהים,
מקלפים דקיקים.
ביום קיץ,
החום עומד, מחניק
אם תשאר עד הסתיו...
|
שאוכל להחזיק בהם במגירות
ולשלוף כשאזדקק להם,
לצדדים רעים.
מישהו ודאי זקוק להם לפעמים.
|
אולי אנחנו מנסים להחיות גופה.
אולי צדקת כשהלכת בעבר.
ואני בצעד נואש גררתי אותך חזרה
לעמוד מעל הגופה ולהנשים.
|
השאנסונים ברקע ואני לא מבינה צרפתית
האהבה שלי צומחת יום יום גדלה ומתעצמת מתחזקת לשווא.
אפילו שאני לא מבינה אותה אני יודעת שאידית פיאף מבינה אותי
מבינה עד לחלקיק העצב האחרון עד חוט הצער הבודד.
|
יום אחד, לא עכשיו, יהיה לנו טוב
|
כל יום במקום החשוך הזה
שותה את אותו המשקה, כחול זוהר, נוצץ
שנראה בכוס כמו נול חיים, נעורים
הכל כדי להרגיש חיה
|
הלילה הזזתי הצידה
את כל המילים שחשבתי לומר לו
בגדי השנה שעברה
אני אוהבת מעגלים, הם חשובים בעיניי
|
מריה פסיכדלית
קדושה אך מבולבלת
מקשיבה לכל המשאלות
ובאמת שמשתדלת לענות
|
חיוך נוגה נברא
מלאך בוער בנגיעה
רכה, צחיחה.
|
נגעת בי
באצבעות חמות ומוכרות
נישקת בשפתיים רכות
ואני מתוך ארון זכוכית
קמתי לתחייה
|
מהצד השני של הבר מתבונן בי
בוחן כל פרט
סופר את הסיגריות
מתאמץ לזהות את הבירה שלי
|
ואתה כאילו מנסה להוציא אותי בכוח,
בכאב תבוא הגאולה?
ואז נזכרת בחלום
שאולי יום אחד הוא ישבור את קופסת הזכוכית.
אולי יום אחד יחרוט את שמי, ויינצור ויוקיר לעד.
|
ניק קייב וביטלס עולים גבוה לנשמה
עוד לא הגעת, מחכים לך.
מציצה לשעון
כבר שלוש שנים, אתה מאחר.
ידידי היקר, הלא נודע, אתה מאחר.
ואני מחכה כבר נצח.
|
וכבר נמאס לי לחיות בתור קורי העכביש
דביק פה וחשוך ואני מחכה להאכל, להטרף
או לחילופין להנצל, אולי תציל אותי?
|
במקומך היא פתחה בסרטן, אני פתחתי בקפקא.
|
תמיד מחכה לסערה
שתרעם שתחריב שתאיר את השמים
גם אם אחריה יום בהיר.
|
קופצת,
ים...
יבשה...
טובעת עמוק ונחנקת וצורחת ושורטת ובועטת
ואז חוזרת להשתזף בחול החם
אמבטיה של קרני שמש נעימות
|
נותנת לך לחמוק לי מבין האצבעות,
תוך דמעות שיורדות אחת אחת בשקט מופתי על הלחיים שלי.
וטעם לוואי של מרלו בגרון ומלח.
הלוואי שהייתה לי מצבה לשבת לידה על ספסל,
להניח פרחים.
|
הצד שלי שחי בשקט מופתי
בפינת החדר, מכורבל בעצמו
עוטה הבעה מחויכת כדי לא לבכות,
כשאתה שם זה קורה פחות.
אז עכשיו אתה שם
ואני כאן
|
ממעמקים קראתיך
בצדקתך תצילני
הטה אלי אוזנך והושיעני
כי סלעי ומצודתי אתה
כי אתה לי מחסה
|
תשמור נפשי בידיך החמות
בצחוקך, ובעיניך,
בסיכוי לאהבה.
בחיבוק החם ובנשיקה סוחפת.
ובקצב הלמות הלב שלך,
כשאני נותנת לראשי מנוחה על חזך
|
גם לי לקח יותר זמן לצאת מהגולם וכשאני יצאתי הוא לא היה שם
ההוא שניסה להוציא אותי הוא כבר התייאש והלך אז אני לא מתייאשת
אני אשאר פה אשען על הגולם הדביק ועבה הקירות והענק והחסום
לחלוטין הזה עד שאתה תצא, וכל התחנונים וזעקות הכאב לא יזיזו
אותי, רק שתדע, שאני
|
יושבת וממיינת,
אדום וכתום.
ורוד וסגול
כחול ואפור וירוק
ומכניסה מכונה אחרי מכונה
ואחרי כל מכונה, כשאני מעבירה למייבש,
אני מרגישה קצת יותר טוב.
|
עוד מאז הנשמה שלי פזורה לאלף חתיכות, עוד מאז הלב שלי נתון
לך.
וקסם עוד מעט בן שלוש, ולא תהיה לו יומולדת.
ואני לא אזכה לראות חיוכו של ילדי בן השלוש,
עם העיניים הכחולות הענקיות שלך ועם תלתלי הזהב שלי.
אומרים שילדים בוחרים לאיזו משפחה ילכו...
|
כי את כבר ילדה גדולה.
כי את לא יכולה להמשיך לקחת את השמיכה הזו לגן.
כי את כבר יכולה לישון לבד לקום לבד בלעדיה.
בלי לבכות בלילה. בלי להעיר אף אחד.
|
כששאלת את המבט שלי
ממוקדת
טובעת בך, איכשהו, קרה לי.
|
הגלים נשברים לתוך עצמם, נשברים בסלעים הלבנים, מכרסמים בהם.
כמויות אדירות של קצף לבן נוצר בצעקת בריטון רועמת של מים
מתנפצים ומתפזר לאט בקול התמוססות,
|
אל הארכיון האישי (64 יצירות מאורכבות)
|
אולי אין סוסים
שמדברים עברית,
אבל אני מכירה
כמה וכמה פרות
וחמורים.
לא, לא התכוונתי
שיש פרות
וחמורים שמדברים
עברית, אלא
סתם... שאני
מכירה כמה פרות
וחמורים.
לא ביג דיל או
משהו כזה. |
|