|
אדם קם בוקר אחר
ואומר לחוה שנמצאת לידו
שלו יכל, היה בונה לעצמו
כלי לשוט בו, ולגלות עולמות,
שהבל פיה מכה פטישים ברקותיו,
שטעם פרי החיים קצת נמאס עליו
|
צבא של עננים מסתיר את השמש,
והאמת אומרת שהשמש כבר מזמן דולק על אש קטנה,
רק בשביל עצמו,
ואולי בשביל עוד כמה כוכבי שביט או ירחים.
|
מבחוץ נדמה לפעמים שאי אפשר
לגעת בי -
בשגעון הקטן שלי, כשהרגש משתלט עלי,
|
אבל עיניי, משום מה, כבולות לצו הלב המורד,
ומבקשות להשיר מבט אל אופק מעורפל וחשוך
שיורה חיצים חזרה אליהן -
|
בעצם כבר חלפה הסערה
וקרני שמש חדשות מאירות את שולי הענן.
|
ואני כמו סיגריה גמורה
על שפת המדרכה
מחכה למישהו
ששכח לדרוך עליה
|
לפעמים, דוקא כשכולם מתבלבלים
אני יודעת בדיוק איפה אני נמצאת
|
עד אז דרוש מנגנון לסילוק מחשבות,
דרוש אספן רגשות -
|
הלוואי שהפרפרים הממלאים אותי
ועושים דרכם אל הבטן ובחזרה
בכל פעם ששמך מוזכר יהיו בי לעולם,
|
ראש השנה לאילנות שלנו,
שלמרות כל הגשמים,
עודם מלאים אבק קיומנו,
שקשה לפיזור --
|
משהו מחזיק אותי חזק בבטן
מכווץ, לוחץ ולא מרפה,
מכה גלים בכל הגוף,
|
כשהלב עולה על גדותיו,
כמו סיר של חלב חם,
טיפות הרגש גולשות
מלטפות את דפנות הכלי
עד שמתקררות במגע האש,
|
בערב השנה של בדידות הנצחית
שמנצחת אותי גם הערב,
בין ספל קפה שחור לגבינה לבנה,
ושוחה לה בשלולית הדמעות שלי.
|
בינהם לבין רוחות השמים אין פוסק עוד דבר -
השקט של עכשיו, הרעם שיבוא או הברק,
|
בעולם הבנוי בצפיפות מנקודות אדומות,כחולות וירוקות -
תמונה משופרת של החיים שאינם שלי ולא יהיו לעולם.
|
היד שלי המונה את שברי הזמן,
מחכה בלי סבלנות
|
מתוך הלובן שבעיניים שלך
מושיט הטירוף את כף ידו האדומה מהאש,
ומושך אותי לתוך מדורת הטנגו שהצתת בתוך הלב שלי.
|
שתי נקודות נחות על הקרקע, שאינה פוריה במיוחד,
נרקבות לאיטן, כי לא בא הגשם הראשון להחיותן,
ומתחשק לי לבכות בשבילן, בשבילי,
|
ותכה בשורשיה העבים של תפלות השגרה החדשה
שמאיימים בתזוזות קלות להפיל את כל בנין האמון שהיה ואינו
ורק צילו החיוור מזכיר מגדל של קלפים מט ליפול.
|
לו תל אביב לא היתה מקושטת בפירסינג אנושי
לקראת יום העצמאות של המיואשים,
|
יש לי רק אותי עם כמה תלתלים בערך זהובים וחיוך מבויש
|
משבצות של זמן נדבקות מרב הלחות, המעיקה לפעמים,
שנמצאת בנינו. אלה הם התנאים של מזג האויר פה.
|
ושכבר יותר מעשר שנים אבא שלי לא עשה לי "אוירון",
אולי כי הוא יודע שהשמיים הם גבול בשבילי,
|
ממעמקי הנפש שלי פורץ זכרון
שניסיתי להטמין לשווא עמוק בפנים.
הוא מטפס מריר ואפר,
מנצח את השגרה האדישה ואת האדישות השגרתית,
|
שוב חלק מביננו מרוקנים את כיסיהם אל החלל הפתוח, בתקוה
שחטאיהם ילבינו במסע אל הקרקע או לפחות ידבקו גם קצת באחרים.
עוד פעם תחילת ספטמבר - עם כל הטוב והרע והאני שבו.
|
ערפל מקיף את כולנו, סמיך ומעושן כולו,
מבעדו לא רואים האחד את השני
והגוף שליד מטשטש כמו במשחק מראות של קוסמים מתחילים.
|
בהילת הירח החיוור הפסיקים, השתיקות והפרטים הקטנים
משתמעים באלפי צלילים של טון אחד אחר -
זוהי חגיגה פשוטה לפשטות החגיגית שלנו,
|
|
|
קוראים לי
סיפיליס, ואני
על הזין שלך. |
|
