|
"She didnt search to belong, she searched to be
(lost..." (Emily the strang
האם היא בודדה?1? מי יודע, אולי...
האמת שמהעבודות שלה אפשר להבין את זה, היא נשמעת
ילדה דיכאונית ומתוסכלת...
אבל היא לא בטוחה שאפשר להיות בודדה עם חברים טובים
כמו שיש לה, או משפחה אוהבת כמו שלה, אבל אולי זה
בדיוק העניין, אולי מרוב הדאגה שלה שכולם ימשיכו
לאהוב אותה היא איבדה את עצמה...
או אולי היא סתם מטומטמת....
התאוריה של אורית היא שאם אתה אוהב מישהו באמת אתה עושה הכל
בשביל להיות איתו. לא משנה מה זה עושה לך, לא משנה מה הוא עושה
לך.
|
היא כבר התחילה לחשוב שאולי משהו אצלה דפוק, שההגדרה שלה לאהבה
היא לא הגיונית, והרגשות האלה קיימים רק אצלה.
|
פעם הוא חשב את עצמו ליצור די מאושר, אחר-כך הוא הבין שאין כזה
דבר אושר, זה הכל משחק
|
היא עצמה גם מפחדת. מפחדת להפוך לאחד מהם. לא אמיתית, מזויפת,
מעוררת בחילה.
|
באיזשהו שלב זה כבר התחיל לתסכל אותה. היא כל כך רצתה וניסתה
לכתוב סיפור עם סוף טוב, סיפור שמח ומחייך, אבל לא הצליחה.
|
נמאס לי. לא סומכת. לא בוטחת. זה נגמר.
כמה פעמים אפשר לשכוח? להעמיד פנים ששום דבר לא קרה?
כי זה מה שזה אתה יודע, העמדת פנים. כי שום דבר לא שכחתי. הכל
עדיין אצלי בראש, במחשבות.
|
אז נכון שאני חיה בבועה... אז מה?
|
לשכב במיטה ולהקשיב לגשם מטפטף על החלון. להדליק מוזיקה ממש
ממש בקול, לשלב בניהם.
|
לכל אחד יש את השדים שלו, אלה שצצים ברגעים הכי לא נכונים
והורסים הכל. ואתה השדים שלי.
|
די עם השקט! לא רוצה שקט! לא יכולה יותר להיות עם השקט הזה!
רוצה רעש, רוצה לצרוח, לצעוק! למה אתה שותק? אתה לא מבין
שהשתיקה לא עוזרת? שהשתיקה כואבת יותר? תגיד משהו!
|
|
|
להפליץ
או לא להפליץ?
זאת השאלה.
שייקספיר מאחורי
הפוזה של האומן
המתוסכל. |
|
