|
"מודאג במידה מספקת שתגרום לי לפעול אך לא מודאג מדי
כדי שהדאגה לא תשתק אותי"
התייחסות זו אל החיים מאפיינת את מצבי העכשוי
(2009), ולמול הדאגה אני מתנהל.
רק אז פתח הרב את השיחה "באתי לכאן על מנת להתנצל בפניך, ועוד
יותר מזה להודות לך"
|
להינג שון היה ידוע בקרב תושבי המקום כבעל זיכרון מצויין, היתה
לו יכולת לזכור פרטי פרטים מדוייקים של דברים מאוד מיותרים
לדעתם, הוא זכר את כל השמות של הערים בעולם מהם באו מבקרים
לכפרם הנידח, רובם כמובן היו מישראל, היתה לו חיבה מיוחדת
לזכור פרטים שקשורים לישר
|
את שובה אותי בקימורייך,
לא אמלט מיופייך.
|
בליל של ריחות מערבב,
את שלי בשלך,
ריח בושם וגשם ראשון
משכר.
|
צרור זיכרונות, אסופים,
מכוסים בצלופן דהוי.
|
אל תספרי לי
כלום על עצמך.
|
במקום בו העצב לא יכול לגעת,
לא תיגע גם האהבה,
לא תחבק התקווה.
|
ונחל אבקש לדמותך
כי התחפרת ויצרת בי מכתש
את דרכך באפיקי לבי פילסת
|
יצקתי דמותך, בכבשן תשוקתי
לפאר ולהדר את קוויך
|
רגלייך לי אומרות שירה,
עת עלי רצפה יתהלכו.
|
בצער את ילדיך את יולדת
אך לי אין זו נחמה מספקת.
שנוא אני על כל חי
בשל הדיבה שהוצאת עלי.
|
|
|
כשכתוב שם "שלח
לחמך", לאן
בדיוק שולחים
אותו? זה בגט או
לחם שחור?
זאת שהתמסטלה
קצת |
|
