|
חודש ינואר, יום שבת בבוקר, יושב לי בגינה ונהנה מקרני שמש
מלטפות. נחה לה מוזת הכתיבה, התוצאה לפניכם.
|
אישה מברזל,
קר וקשה.
תתרחק! ברח!
תפוס מחסה!
|
תמיד היית שם ברקע,
פרצוף לא זר.
גרים קרוב, אבל לא מכירים.
כל אחד במסלולו בחיים.
|
השארת בי ריק,
עוד רגע מחניק
|
את מרבית החיצים הוא כבר ירה.
קופידון פסח עליך,
דילג בחוצפה,
ילדון שובב עם חץ וקשת יורה ללא הבחנה.
|
מקשיב לך, אבל מתקשה לשמוע.
נוגע, לא נוגע.
מתקרב, אבל מרגיש רחוק.
כמעט ונוגע בך
|
מחטא את הפצעים וחובש,
חובש בעדינות זוג כנפיים שבורות.
מביטה עמוק לתוך עיניי, כמו רגע שנמשך לעד.
מחייכת ונרדמת.
|
מסופקות אחרי לילה סוער בין הסדינים,
או מחוייכות, כי פשוט טוב להן.
חבויות ונסתרות כשהן לבד
ולעיתים בוהות, סתם בלי סיבה
|
לילות של געגוע קרוב,
זכרונות מעורפלים,
שומעת את הקול שמזכיר לך את המבט.
חשה תחושה ישנה
|
יכול להרבה יותר, אבל מסרב להאמין,
משהו בי עוצר, סוג של מסתורין.
הרבה אפשרויות וקשה לי לבחור.
מחוץ לחלון - עדיין לילה, שחור.
|
מושיט יד לצד שלך במיטה,
מלטף סדין קר.
מדמיין אותך כאן לייד,
אהבה קצרה
|
חלף זמן, את במקום אחר,
אולי לעולם לא תדעי.
איך נשכתי שפתיים, באותו טיול לילי.
פשוט לא אמרתי לך.
|
שותף למשחק שלך.
לומד ליהנות ממך.
בתוך ההמולה,
משנורר ממך רגעים של אושר.
|
תני לדמעות לשטוף,
לרגע לחלוף
|
בוהה מול אור המסך,
ממלא את שדות החיפוש,
מחפש חוויות חדשות,
בתוך עולם וירטואלי עמוס.
|
|
|
אז איך שאני
יושב שם, בחדר
שלי, פתאום אני
שומע קול. אני
מסתכל מהחלון,
לא רואה כלום.
פתאום עוד פעם
הקול הזה. אני
פותח את הדלת
וצועק "מישהו
בבית?" אף אחד
לא עונה. אני
חוזר לחדר. שוב
הקול הזה. אני
מנסה לשמוע
מאיפה הקולות
מגיעים. בסוף
אני מגלה שהם
מהבטן שלי.
(מתוך ספר
הציטוטים
המפוברקים
המפוברק) |
|
