[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








נטע ריבק

נולדה ב1982 גרה בירושליים עד שנהרגה בסוף 1999.
כתבה מהרגע שלמדה איך, בעיקר סיפורים קצרים ושירים
השאירה אחריה כ 200 סיפורים על המחשב.
דפיוצר זה הוקם על ידי אחד מחבריה לאחר שקיבל אישור
מאמא שלה. למרות שעכשיו נטע בטח מאחלת לו שישרף באש
הגיהנום הצולבת.


-הזיכרון שלי מורכב מחורים קטנים בשכחה.

הערה: דפיוצר זה הוקם גם בגלל שהסיפורים של נטע
טובים מדי בשביל סתם לשכב על ההארד-דיסק שלי וגם כדי
להיות איזשהו עמוד זכרון לכן שמתי גם כמה דברים
שיאמרו משהו רק לחברים שלה אבל הרוב המוחלט מתאים
לכולם אז תהנו ותגיבו זה תמיד נחמד -העורך של
הדפיוצר

יהי זכרה ברוך (מצטער על הקלישאה)           )-:




לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
"מישהו רוצה לומר לי מה הטעויות באבטיפוס הזה?" שאל הפרופסור,
וחבורת הסטודנטים נראתה, תוך שניות, כחבורת ילדי גן המנסה
להראות כמו יער. עד האחרון שבהם הצביעו.

ישבנו באיזה פאב בהרצליה. נפרדתי מחברה שלי חגית באותו יום
והייתי הרוס, שבור.
אז נסענו לפאב בהרצליה ודפקתי את הראש. אני שתיתי בירה אחרי
בירה וחבר שלי אדי ישב והסתכל עלי בעינייים עצובות. אחרי זה
חזרנו.

אתה רוצה להבין. איך ולמה האולי שלי הפך ללא. אני לא יודעת
להסביר ומסבירה לך את זה. אני תמיד עושה את זה, משגעת את כלם
עם האולי שלי. אומרת להם שהם יברחו, אם לא עכשיו אז אחר כך,
ושבסוף אני תמיד עושה לכם רע. אף אחד מכם לא רוצה להבין את זה.

אמצע הלילה, נערה אחת, לבד, בחושך, לא לבד כל כך בעצם שכן כל
אנשי החושך היו איתה, אבל לא היה איתה אף אחד אורני, כל אנשי
האור כבר מזמן הלכו לישון.

החבר שלי אמר שיש לי אישיות איומה, אז הלכתי לקניון לחפש אחת
אחרת שתתאים לשמלה החדשה שלי

האמת היא שאלוהים יצר את העולם בטעות. הוא בכלל לא התכוון לזה,
הוא בסך הכל ניסה לעצב מחדש. הוא שכר מעצב פנים צעיר ומבטיח
שאמרו שיודע לעשות קסמים.

החברה שלי ספרה לי שהיא נסתה להתאבד. ואני יושב שם ומקשיב לה
ואומר לה את כל הקלישאות של החיים, ובאמת עצוב לי עליה כי אני
אוהב אותה והכל ואני מנסה להרגיש את זה, אבל כל מה שאני מצליח
לחשוב עליו זה אני. יש לך מושג איך זה מנפץ את האגו?

יום אחד החליטו אבא ואימא שהם רוצים ילד. הם לקחו הרבה מים
וסבון וגם שתי קשיות פלסטיק והתחילו לנפח יחד בועה ענקית.
כשהיתה הבועה גדולה מספיק הופיע בתוכה תינוק.

כשגדלתי עוד וכבר היו לי נשים אמיתיות בחיים עדיין אמרו לי
שאני הכי. גם בעבודה הייתי הכי. חלק מהאנשים ממש שנאו אותי
בגלל זה. זה הדבר היחיד שחיבר אותי עם המציאות. אחרת הייתי
נשאב כבר מזמן לעולם ההכי.

החבר הדמיוני שלי עזב אותי. אולי זה בגלל שהוא יציר הדמיון הכי
ראליסטי שיצרתי. הוא אמר לי שאני בנאדם קטן וממורמר ושזה לא
אני אלא הוא.

התקשרתי לאמא שלי ואמרתי לה שאני בא לצהריים. לא התחשק לי
לנהוג אז הזמנתי מונית ספשיל ובקשתי מהנהג לנסוע בדרך הכי
ארוכה שהוא מכיר לחיפה.

כבר עמדתי על הגג ועמדתי לקפוץ כשהמלאך השומר שלי הופיע. "מה
אתה עושה?" הוא שאל אותי "כמו מה זה נראה?" שאלתי אותו חזרה
"אתה קופץ?" הוא שאל בחרדה "כן" "אני יכול אולי לנסות לשכנע
אותך לא לעשות את זה?"

חבר שלי נכנס אלי הביתה מת מהתרגשות. הוא החזיק ביד שלו חתיכת
נייר לבנה גדולה ותקע לי אותה בפרצוף. התרחקתי קצת והצלחתי
לראות את מה שהיה כתוב על זה. זה היה שטר קניין של משהו. לא
הספקתי לקרוא של מה בדיוק כי חבר של לא עמד עשר שניות באותו
המקום.

ישו היה די מסכן כשהיה ילד. כל שאר הילדים צחקו עליו תמיד,
בגלל שהיה מוזר כזה והיה צנום וחיוור ובגלל שהיה פשוט נורא קל
לצחוק עליו. גם המבוגרים לא היו נורא נחמדים אליו.

משהו קרה בקיץ 1965 בכלא הגדול בצפון קליפורניה.
אדם חשוב ומקושר היטב סידר לבנו ההיפי את העבודה הקבועה
והנשגבת של מנהל הכלא.
שינויים עמדו להתחולל.

פגשתי אתמול את האיש שאף אחד לא מכיר. הוא עבר לידי ולא היתה
לושום הבעה על הפרצוף.

הסרט מתחיל כשלני, האחראי על הסעודות המיוחדות בבית הלבן מודיע
שהוא עוזב. בחוזה שלו כתוב שהוא יכול לעזוב רק במקרה של מוות
או במקרה של ניתוח לשינוי המין. לני הולך על הניתוח.

מדען הטילים ישב בחדר הישיבות המיוחד, בוהה בכפופוים לו ומהרהר
בערב הפונדו שנערך באותו זמן אצל חברת ילדות שלו, אליו כמובן,
לא יכול היה להגיע.

היא הסתכלה עלי וחייכה חיוך נבוך "חשבתי שאתה מישהו אחר, אתה
כל כך דומה לו!" הילד נראה משועמם, כאילו זה קרה כבר 20 פעם
לפחות. והוא לחש לי: "היא לא באמת בנאדם, היא רק מה שנשאר אחרי
שהוא מת."

רקפת היתה נערה שקטה. אף אחד לא שאל למה. רקפת כבר היתה בת 17
וחצי אז אף אחד כבר לא זכר שפעם היא היתה שרה. למה היא הפסיקה?
גם אמא שלה לא ידעה.

פתאום החלטנו לנסוע לחו"ל, אדי, חגית ואני. לא היה לנו כסף אז
נסענו לשדה תעופה, וחגית דפקה איזה מספר של כרטיס אשראי שאיזה
ידיד שלה מהאינטרנט נתן לה. ציפיתי שיהיו לי עם זה בעיות
מוסריות, אבל המצפון שלי שתק. "!HELLO" צעקתי עליו. הוא נראה
מנומנם,

המצאתי משחק. משחק למבוגרים. הוא לא מתאים לילדים מסיבה אחת
פשוטה. הם לא מבינים שזה רק משחק. זה משחק מסובך. הכללים שלו
לא ברורים לגמרי.

בית המשפט היה עמוס באנשים. אני קמתי לדבר ראשונה: "אני אשמה,
אני ביקשתי ממנו לבוא איתי לטייל על הגשר ההוא."

קראתי בעיתון שסופרמן מת. היתה תמונה והכל. צילמו אותו עם
הגלימה והבגדים. הוא לא נראה כמו שזכרתי אותו. זה לא שהוא
הזדקן או משהו כזה, אבל זה פשוט לא היה אותו סופרמן שהיה אצלי
בראש.

כבר כמעט 20 שנה שהוא שוחט.
פרות.
קדושות.

צ'רלי X היה איש מקסים, חוץ מבבוקר. כשצ'רלי X היה מתעורר הוא
היה האיש הכי מתלונן, עצבני, זועף, גס רוח, קטנוני, גועלי,
בקיצור בבוקר צ'רלי X היה האיש הכי איום בעולם כולו.

יש להם רובים וציודים כמו לכל שאר הציידים. יש להם גם בגדים
כאלה מיוחדים של ציידים, עם דוגמאות הסוואה וכאלה. יש להם
עונות מסויימות וגם אזורי ציד מוגדרים. יש להם מלכודות מיוחדות
ופתיונות מתוחכמים, הם גם מאמינים שזה ספורט. לא רואים בתוצאות
של זה משהו רע.

זכרונות בקרטון של חלב. עצב בקרטון של מיץ תפוזים. כך היתה
מסדרת את כל הרגשות שלה. היתה לה צנצנת גדולה וסגורה היטב עם
סיוטים בפנים.

זה היה יום שני, וכמו בכל יום שני אחר הצהריים הוא בישל את מרק
החצילים המפורסם שלו. הרדיו דלק והשמיע מוסיקה רועשת.

כשהייתי ילד לא עשיתי שומדבר כמו שאר הילדים ואמא שלי שהיתה
גננת והשלימה תואר בפסיכולוגיה היתה נורא מוטרדת. אז התחלתי
לצייר רכבות. אמא שלי נרגעה. ציירתי רכבות, רק רכבות. לא יודע
למה.

"בטח מאיפה שאת מסתכלת אני הרשע בהתגלמותו." אני אומר לך ואת
לא מסובבת אלי את הראש אפילו.

דמיין לעצמך שמתת, לא משנה איך. תאונת דרכים, כשישנת, התקף לב,
בעבודה לא חשוב. אתה מגיע לגיהנום. לא משנה למה. דרסת ילד,
קטפת פרח מוגן, נסעת באדום, היית רע לאחותך הקטנה, רצחת מישהו,
לא חשוב.

ביום שהשמיים נפלו נסעתי לבקר חברה במטולה.

שרונה יקינטון היתה אישה נאה מאוד. לא יפה, אבל היה משהו
בעיניים שלה שהקרין חום ובטחון. הנוכחות שלה היתה פשוט נעימה.
בגיל 21 היא מתה. בגיל 23 התחתנה ובגיל 25 כבר נולדו לה
תאומים.

בתשדיר השירות הבטיחה אחות בלונדינית בחיוך שזה תהליך לא
מסובך, ואמרה שזו תרומה חשובה לחברה ושזו דרך להראות כמה אכפת
לנו מהזולת.


לרשימת יצירות השירה החדשות
השמיים קראו לי
אז באתי

האופק נעלם מעיניי.
סוף סוף סיימנו לבנות את המנהרה.

לפעמים את שומעת קולות
והם שואלים אותך
אם אולי את לא נורמלית


לרשימת יצירות המונולוג החדשות
גרביים זה דבר נורא מיסטי בעיניי. עשיתי חשבון שבמהלך חיי
שנמשכו בינתיים 23 שנים וחודשיים אבדתי כ2537- גרביים. לא
בזוגות חלילה. תמיד נעלם לך רק גרב אחד כדי שתרגיש דביל.




יוסריאן, אה זה
ההוא
מהסימפסונס?


דוגמן בדייט,
מנסה להרשים את
ההיא עם העקבים.


תרומה לבמה





יוצר מס' 8826. בבמה מאז 29/12/01 1:21

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות לנטע ריבק
© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה