|
ב15.1.1989 התחיל הסיפור שבינתיים עוד לא נגמר..
היא הלכה לבדה. הרחובות הריקים כמו מסתירים מפניה דבר מה,
תעלומה. מתעטפת בדומיה הזועקת מכל פינה.
זוהי שעת בין ערביים, כשהשמש פוגשת בקו הרקיע את אבני המדרכה
המשתלבות, מעט חלקות, בזוהר ויופי המייחד כל כך את ירושלים.
|
לפעמים אני רואה את העולם כמו במשחק כסאות- מיליוני אנשים
מתרוצצים ממקום למקום, תרים בין ערים, מדינות, ארצות ויבשות,
בחיפוש אחר בן הזוג המושלם.
|
כשמרכיבים פאזל, נגיד של 700 חתיכות, יש שתי דרכים להתמודד עם
האתגר: להסתכל על התמונה או לנחש לבד.
אני אישית מעדיפה לנחש.
|
מרגע אחד נוצר האדם, מרגע אחד הוא יצר דמעה.
מרגע של עצב, מרגע של תסכול ויאוש, מרגע של זיכרון על אהוב שלא
ישוב.
|
Take your fingers now, open this gift,
Slowly and gently set my heart free.
Discover it, make it bloom,
Look inside every room
|
For one fragile moment I've been a flake in your snow,
And Leonard was playing in your head while you go.
For a second you've let me be a drop in your rain,
And together we fell into your deepest pain.
|
כי בטחתי בך
ושחררתי רסן
וגדלתי פרא ובר
והפלת גדרות
ו
|
קוטב מול קוטב הם חיו את חייהם
כשהרוח נושבת לכל הכיוונים.
בדרך לא דרך יצאו אז שניהם
לתור אדמה זרה בה הצטלבו הדרכים.
|
וכשאני מרימה את רגלי, מתכוננת לקפוץ,
צעד אחד לפני הסוף, מחפשת איך לפרוץ.
אני פורשת את ידיי, מתכופפת קדימה,
מרגישה בפעם האחרונה את האוויר זורם פנימה.
|
אם רק תלמד אהבה
היא תיקח אותך כמו ספר,
תעלעל בין דפיך ותלמד את עברך.
|
איך אחרי שנה,
ואיך בכל הלילות,
כלום לא השתנה,
יש רק מחשבות אסורות
|
המרדף מתחיל,
וכולם עכשיו רואים,
משהו לא רגיל.
האמת תפרוץ והם מפחדים.
|
בורח מהידיים,נוזל בין האצבעות.
כעבור דקה או שתיים אפשר לשמוע יריות.
פראנויה חזקה משתלטת לך על המוח,
פחד עצום ואין לאן לברוח.
|
ואני עומדת בתוך הבועה,
מביטה מסביב.
השתקפות שקרית, כחולה-ורודה,
מנסה להכאיב.
|
וכשינשור העלה,
ויישק לאדמה,
יעלה הכאב,
תנצנץ הדמעה.
|
ברחובות אפורים,
בין קזינו למועדונים,
החוטים נרקמים,
לסיפורים אמיתיים.
|
I need you so much,
fly around me,
carry me home,
make me safe,
stay with me.
|
לבד או ביחד, זה כזה משנה?
והאם זה נכון להיות ביחד כשאדם לא מסוגל להיות לבד עם עצמו?
"אתה חייב לאהוב את עצמך לפני שתוכל לאהוב אחרים"- מי קבע?
ואם אתה יכול לאהוב את עצמך רק דרך האהבה לאחרים?
|
אני רוצה שתגיד לי פעם אחת ולתמיד "אני לא רוצה אותך יותר, זה
לא יקרה".
אבל למה אני ממשיכה לנסות לגרום לך לרצות אותי?
|
בעולם צבעוני,
בתוך חדר שחור,
יושבת ילדה אפורה,
עם הילה לבנה.
|
רוצה אותה, כל חיי הם מרדף אחריה.
יש רגעים בהם חשבתי שהיא שלי, שסוף סוף השגתי אותה.
בהתחלה היא התיישבה ונשארה איתי, אבל אז הגיע השלב שהייתי
צריכה לאחוז בה חזק חזק, לא לוותר, לא לתת לה לברוח.
|
הראש מתרוקן ממחשבות, הכל שקט ודומם, מילה קטנה עולה לי בראש -
חסרת משמעות מבחינתי...
|
אפילו החדר שלי, שהיה חלקת גן עדן קטנה בשבילי, שהיה מקום מפלט
כשהייתי צריכה קצת שקט ושלווה, החדר שלי שהיה הפרטיות שלי, חבל
ההצלה שלי, הוא סוגר עליי, חונק אותי.
|
איכשהו אלו בדיוק האנשים שמשכתי אלי, אחד אחרי השני.
למזלי לא צלחה דרכו של אף אחד- כולם בחיים, חלקם מחלימים, חלקם
עדיין אי שם בעולם הדמיוני שבנו לעצמם, אך אף אחד מהם לא נמצא
במצבי.
אני? אני החכמה מכולם - אני מבצעת התאבדות במודע.
|
התלתלים הקשורים בסרט הנורמה
המשווים לי פני בובה תמימה
טהורה
שמעולם לא נכוותה
|
זה כמו כל האנשים האלה שכותבים סיפורים ואגדות, איזה עולם יש
להם, הם חיים באשליות. נסיכים, רומנטיקה, עלמה במצוקה...
ואולי באמת זה מה שאני, עלמה במצוקה, שמחכה לאיזה נסיך או אביר
שיבוא ויציל אותה.
|
בדידות.
מהסוג שגורם לך להרגיש ספק עצמאי ספק מפחד.
מנסה להרכיב את הלגו בראשי לאט וברור, אבל החלקים מסרבים
להתחבר בקלות, ועל כל אחד פרצוף מלגלג.
|
האדרנלין בגופי עלה מיד, ההתרגשות, המתח, האושר, הגיע הזמן
לצוד.
אני מתגנבת בשקט, צעד אחר צעד, עוברת מצל אל צל, נחושה בדעתי
להשיג אותו, הוא יהיה שלי.
|
אל הארכיון האישי (1 יצירות מאורכבות)
|
|
וזה לא בגלל שאת
אישה.
זה בגלל שאת
מכוערת ויש לך
ציצים קטנים.
אחד שנכשל
בנסיון להיות
פמיניסט. |
|
