|
נטע כהן (שם בדוי), נולדה ב1989.
מושבניקית אמיתית שגדלה בין כבשים ופרות.
ניתן למצוא אותה בדרך כלל יושבת על סלע מול השקיעה,
עושה מדיטציה ומנגנת בגיטרה...
ביום שאני אגלה מי החרא שמחק לי חצי מהיצירות כשהפיל
את "במה חדשה", כדאי לו לעזוב את הארץ.
סתם הצעה ידידותית.
אישה מבוגרת עם שלושה ילדים במושב האחורי צועקת "תתביישו לכם!
כפיה דתית! אתם הורסים לנו את המדינה!" אני מתאפקת שלא לענות
לה כשהילד הגדול יותר מוציא לי לשון ועשה תנועות מגונות
מהחלון.
|
היהודי הזקן היה לבוש בקיטל הלבן של ימים נוראים, ועטוף בטליתו
המתנפנפת ברוח הקלילה. אך גם בלי הלבוש יכולת לראות שהוא
יהודי: אפו הארוך, האופייני כל כך, זקנו הלבן והמגודל שמעולם
לא גולח, ופאותיו המסתלסלות. גוו היה כפוף מעט ממשא השנים
הארוכות של חייו, אך פניו
|
ברכה יצאה מכליה. "תגידי לי, מה את חושבת שאת עושה?!" פנתה
אליה בכעס גלוי.
"א... אני?" גמגמה שירה בהפתעה.
"כן, את! ואל תיתממי לי! את יודעת טוב מאוד למה הכוונה!" סיננה
ברכה מבין שפתייה.
שירה הבינה לפתע למה כוונתה. "את מתכוונת לדניאל?" שאלה.
|
הוא רחץ את פניו המזיעות ממאמץ והביט במראה, רואה את פרצופו
הנוטף מים והמותש. הוא מזמן היה צריך לפרוש מעסקי החתונות -
אין בזה עתיד. גם אמא שלו אמרה לו את זה. בכלל - איזה עתיד
אמיתי יש במוזיקה חסידית? איזה זוהר?
|
אני מתיישבת ליד אחד השולחנות עם הכיסאות הגבוהים באולם
הכניסה, שותה קולה שלקחתי מהבר. אדון מבוגר לבוש בבגדי שבת
פונה אלי במבטא כבד ושואל אותי אם הוא יכול לקחת שני כיסאות.
"בטח," אני עונה. הוא ממשיך לדבר איתי עוד קצת ושואל "את מהצד
של החתן או הכלה?" אני צוח
|
התשובה טמונה בחינוך.
אין ספק שכל מה שתקראו בהמשך, נובע מכך שמגיל אפס, אנו - בנות
ישראל הצנועות והחסודות - יונקות עם חלב אימנו את יעודנו בחיים
כרעיות ואמהות בישראל.
|
והנה זה נגמר.
סיפור ישן שזמנו עבר.
אין טעם לחלום,
להתרפק על זכרונות
מימים שלא ישובו עוד.
|
בוא אליי
תציל אותי מהבדידות הנוראה
|
השמיים יחכו
והקשת תחכה
וגם אני.
כל העולם כולו.
|
הכול בראש שלך
זה לא אמיתי
|
חטפת את ליבי ונשמתי,
והותרת אותי בחוסר כל,
ריקה, בודדה ועצובה -
כאן.
|
להיות בן אדם.
לצוף מעל היתר
בים של כעס, של שנאה, של קנאה.
|
בין אור לחושך
בין ריחוף ובין שקיעה
אהה...
|
אולי אטפס אל פסגת העולם
אושיט את ידי ואגע בענן...
|
אהובי
אני כל כך מתגעגעת
מתי כבר תחזור?
אני מבפנים נקרעת
|
עכשיו אתה מלאך
הלכת מכאן
עכשיו אתה מוכרח
שלא להיות שטן.
|
אלוקיי, לבי קורא אליך,
הורה לי את הדרך הנכונה.
הביתה לחזור, ישר לזרועותיך -
זכור שאני בתך, אבא.
רק אתה תוכל לעזור לי,
אנא ממך, רק תן לי סימן.
שלח ברק, שיבוא ויפגע בי,
רוצה לברוח מכאן...
|
הוא ארז את המזוודות
והעמיס על המכונית
את הכלב השאיר
בחצר האחורית.
|
וכך, על גב סוסים דוהרים
אל השקיעה האדומה ימריאו
שם במרחק - מאחורי ההרים
זוג האוהבים.
|
את לא לבד
גם אם זה נדמה
את לא לבד אף פעם
למרות שזה נראה שונה
|
לאוויר כבר נגמר החמצן
החיים איבדו את משמעותם
|
גשם, בוא...
שטוף אותי בטיפותיך
נקה את נשמתי
טהר אותה...
ולטף אותי במגעך...
|
מתחת לשמיכת האשליה מסתתרות מפלצות.
|
כמו בתוך חלום, סיוט אמיתי, הכול משחיר מול עיני...
|
כמה שאני מנסה,
אני לא יכולה...
בלי אהבה.
|
איך הכרנו בעונה כזאת? עונה לאוהבים? עונה של פרחים, של שמחה,
של חירות, של תקווה? זה כאילו היושב במרומים אמר "איזה קטעים
יהיה אם נתקע אותם ביחד למרות שזה בלתי אפשרי? הא?" והחליק
למלאך גבריאל שהתגלגל על רצפת העננים מרוב צחוק.
|
שמונה עשרה שנים שכל מה שיוצא לי מהפה הוא מוזיקה. אני מדברת,
חושבת וחולמת בצלילים! אז איך עכשיו אתם יכולים להגיד לי
להפסיק לשיר?...
|
גם אם זה לא הדבר הנכון לעשותו
הלב חזק יותר מכל היגיון.
|
רק שמחה! כי אם לא עכשיו, אז מתי?
רק שמחה! אי אפשר שיהיה מזה יותר מדי.
|
רעם נשמע. מתגלגל מקצה עולם לקצהו. ומיד לאחריו - ברק מפלח את
השמים באור סגול. ואז - שקט. רק קול הטיפות הגדולות והכבדות
הנופלות על הקרקע נשמע.
|
אל הארכיון האישי (4 יצירות מאורכבות)
|
|
יורם ארבל הוא
מחבל
אפרוח ורוד,
הללויה. |
|
