|
"מי את?"
אני פוקחת עיניים. ילדה קטנה עומדת מולי, מתולתלת.
נועצת בי עיני עגל.
אני מתרוממת.
"מי את?" היא חוזרת ושואלת בקול השובב שלה.
"אני?" אני מסתכלת סביבי.
"אני נטע." אמרתי לה.
|
עכשיו כשאת כאן,
נופלת מהמדף אל השטיח
נזרקת ופוגעת.
באה והולכת.
עכשיו את כבר לא מנצנצת.
|
יצרתי מאורות, בשלהבות הגפרורים המעושנים,
וזכרתי לרגעים אחדים, מתוך משקה אווילי.
וכמו הלהבה הרגשתי יותר, והרגשתי פחות
אך אף פעם לא, לא הרגשתי.
|
ניפגש בעולם אחר
בו הפרחים יפרחו
ואני ואתה נישמר
ניפגש בעולם אחר
|
משרטטת עיגולים עקומים.
באמצע זו אני, אך אין לי איקס ואין לי למה.
אני רוקדת במעגל.
לא במרובע,
לא משולש
מעגל רגיל, שלא למדתי כלל,
אך את בסיסו זיהיתי
|
לקפל את הכנפיים שנפרשו כל כך יפה,
להתחיל מחדש.
מהרגע בו התחלתי לקפוץ,
לחזור אחורה ולתהות בכלל,
האם זאת התהום שאליה רציתי להגיע?
|
חלול כמו
הראש שהולך לאיבוד בין אלפי
מחשבות חלולות כואבות
|
|
|
"כיצד לבשר
לפציינטים
בעדינות רבה ככל
האפשר שיש להם
סרטן" זה לא שם
ארוך מדי לספר?
ד"ר אפרוח ורוד
מתלבט בינו לבין
עצמו כיצד לקרוא
לספרו החדש,
ומגיע למסקנה
שלמרות הכל
מדובר בשם קליט
ועוצמתי. |
|
