|
במרפסת
יושבת על ברכיך
כל ערב לשמוע סיפור
עצוב כחייך
|
עוד מהיות גור
בועט חוץ בילדות
עם הבגרות - פנימה
חובט בדפנות ללא עוררין
|
משק פסיעות ריקוד
בשלל צבעים כפרפרים
מרעידים
אוחזים שכם ליד
|
תְּוַתֵּר עַל טִּיּוּחַ
תֵּחָשֵֹף בִּמְלֹא אֱמֶת רִקּוּד הָרוּחַ
מְעוֹף הַקּוֹנְדּוֹר עַל הַר קֵרֵחַ,
|
חסר גבולות וחוקים
רואה פנימה
יוצר תהליכים
במרקם של חומר
חוקר לעומק מהות
|
את שעותיי אבקש למלא
בנוצות של מילים
|
אין עליה, להיטיב
ברגעים אלה,
הנאמנות
לאהבה הרכה
|
יודע את מקומי
מקומך
משאיר שטח
לתפוצת איברים
|
"אני אאסוף אותך" אמרת כהרגלך
ובטחת, הן אפשר, ביום סער קדים
את העלים שהתפזרו על האדמה החולית.
|
והרוח
מיישרת בהם
בנייר זכוכית עבה
כל ייחוד נותר,
|
כמו שאמרת,
החשוב, להתחיל לכתוב,
זה כבר יגיע
|
לובן חיוורוני מוטל
על המיטה המתניידת,
ישירות מובל לחדר
מקפיא-הרגשות
|
עם מי אלה שבחרתי
לחשוף את האמת שלי,
חבריי הטובים ביותר,
התגלתה לי במלוא עוצמתה
|
זו הייתה הזמנה
לנוף משתפל לכחול
של ים ושמיים -
מבעד לשמשות זכוכיתיות.
|
מחזיר תהליך חצי אלף
למלאכים קטנים מרצדים
כשוליות בהכנת מכחולים
|
בשקט
ניתן לשמוע
זרימת המים
מערוצי אכזב צרובים
|
גבול
שאוכל להכיל את תוכי
לחוש את מימיי
את קצבם מתרפק לכל מאודי
|
צוברת גובה
כדי שאוכל
להתאהב מחדש
|
גם לפני קיץ יש סתיו
של לב חפץ להשיל את
עליו שיבשו עם חורף
|
חלקה קטנה שמורה איתי
לא תקרב אליה עריצות
סוסים שועטים מפזרי
חול ואבק אבירים
|
מגע רך חוצב
כל מילה חורטת סדק
על גוש קרח זכוכיתי של
אהבה שניתנה במשורה
|
דרך גבר באישה,
בגבול בין
דריכה להערצה
|
כאשר אלוויס שר
השיר כה יפה בעיניי
משתבח עם הזמן
|
מותח את גבולותיי
סיפור מרתק שסופו רחוק
מתחיל בלילה
לאור רך של עששית
|
ואנא למעני,
הקדם והפסק
לפני שאתה שומע
"זה לא אתה, זו אני"
|
הוילונות בחלונות מסתירים
יום יפה להכאיב
להשאיר אותי עם תוגה.
רק ההרגל הביא אותי לכאן
|
הם לא הסתיימו מעולם
בשנים של ילדות,
וגם היום, או מחר
לא אסע לעולם
לחקור או לחצות
|
התרכזות פנימה
מתיחה איטית
עד רעד
- -
|
השיא שלי -
במים שקטים
חודרים עמוק, ברוגע
בהילוך איטי
|
כידי הנעה על פני הקלידים
במרדף להשיג את
הזמן הנעלם,
ברווחיו כמו מתאדה,
יאבד לשאריתם של חרוזים
|
באוהל לשניים,
העיניים שלי כל הזמן
על הפתח הקטן,
עם האור
|
יותר מדי אישה
נקראת - "זונה".
פחות מדי אישה
נקראת - "גבר".
אישה היא משהו בין
זונה לגבר.
|
עולה שנים על הבמה ופורטת
על מנעד שפעם נגע בה,
עדיין בי, מזכיר לי
מי אני. הייתי
|
לפגישה היעודה
הקדמתי
להדליק סיגריה
להמתיק ציפייה
|
באהבת בין ערביים
נזכרתי בו
באהבה שהתחילה
ונשארה כך מרחפת באוויר
|
שמי הנרדף הוא חופש
ארדוף אחריו כל ימיי
מתעתע ובורח ככספית
אתפוס אותו
|
בחיבוק האמהי
חיבוק כמהי
כה כמה לו
|
אדום ככלנית סמוקה
אם לא יעמיק שורשיו
וודאי יעתיר צהוב עליו
ככרכום כתום ונכלם
|
יעטוף כהילה,
משחרת לפתח קדום,
לדלתו של אוראנוס או
לנהר נימפה מסיפור אגדה
|
ואני ילדה
בשיער קצוץ
מדלגת בין הרים
כרחלה קטנה
|
מחנה הבסיס הרחק מאחור
ושיירת יאקים של מעלה
נושאת את ביתי וחמצן ריאותיי
בסבך הערפל
|
זו היתה אהבה בראשיתה
כמהה, מלאת תשוקה...
שניים צובעים יצירת טבע
|
הבוזוקי של יהודה מנגן
באוויר עולים אדים של בנזין
עם עצב ילדות מופנם
עם ריח פתיל עשן חונק
|
כתם כחול ענק נושא בעדנה
ספינות מפרש זעירות לבנות
מרקדות לואלס
לאן הן שטות?
|
במגע נוצה על העור
מצוי החיבור
המתנקז בתוך חרוט נוזלים.
לאט ושקט מתמזגים
|
ליראת אלוקים
ליצור לראשונה
בחיבור פסיפס של
חלק לא רודף
חלק
|
כאשר השמש שוקעת
אני נכנסת לפעילות
|
כְּמוֹ בְּכֹל הַשִּׁירִים הַיָּפִים
שֶׁנִּכְתָּבִים בְּבֵית קָפֶה...
|
רק דרך אחת ל-יש.
נקודת מפגש כל הכוחות
שאיימו להשחית
|
כנות
לבי יימס אלייך
והגיעה ועטפה אותך
אליי
ולא פחדת
|
כעכים אפיתי היום
עגלגלים ופריכים
רק על מנת להתחמם
בחום מטבחה של סבתי
|
כאשר הוא אומר לך: "את חזקה, אני לא דואג"
אז, זה בדיוק הזמן להתחיל לדאוג.
|
לא בעין הסערה אלא
כשהגשם רך בטיפותיו
יקל לעיניי לדמוע
בכי חרישי מופנם
|
מכונסת כשבלול
לא יותר,
לעצום עיניי על
ורד אדום
|
לא חיוך
אלא באין-
מבט, בלתי-ישיר,
לא שיח
|
במרווח המגע
חש רעד
המטפס במלוא התלילות,
עדיין לא בקלילות
|
עוד לפני שלמדתי ללכת,
לימדת אותי לצחוק.
עיניים שובבות היו לך,
של ילד מהתל במוריו,
|
בכל מפגש חברתי
עיניי תחפשנה אחר
ליצן החדר
|
עירומה בפשטותה
כובשת נתיבי עבר.
גוף ונפש יפגשו,
גם אם לא נועדו.
|
ניגש, מתגרה, מקדים
במשחק החמדני,
מתקרב וגם מתרחק,
|
נשמעים התופים הברזילאים
בניחוח קאריבי שוט צולף בי
מסחרר עד אובדנן
|
בדממה של ציפיה -
אישה ואיש
עם תפילה בליבם
נאחד כתף
למודי קרב כולנו
|
בחרתי
שלא לבחור
מכל בני הכנף
|
הנזק הגדול ביותר, הוא
מהקרובים לו ביותר, לקח
בשר מבשרו, דם מדמו
|
במדרגות אני עולה מהר,
פתק מחכה לי בדלת
נסעתי.
תחשבי שלא אחזור.
|
הנשמה בעננים,
בג'ינס לוי'ס וכובע,
משהו שם
בה אוחז ולא מרפה.
|
פתאום נזכרתי בו
במורה עזוב לנפשו
מופקר לשעות
בהן פרנס בדחק
את משפחתו
|
מבט מלטף נותן אורכה
מדשדשת במים
הצלולים בין קצפם
|
מי
ייטיב עימי
כשאני איני,
|
רכות תבנה כוחך
כך אמרת לי,
לא במילים
|
למגע ליטוף
שמא בא לקטוף
מתכנסת אל תוך פרחיה
מתוכה משמיעה קול
חלושות "אל תיגע בי"
|
בדרך הטבע התחברנו,
אתה ואומנותך ואני
|
הם בני קצת ועשרים
עוד מעט נישאים
על ענן מלמלה ורוד
של משי ותמימות
|
ללא ספיחי סרפדי הפחד
מאששת קיומה בין גבעולים
שולחים אבקנים כרשת הסוואה
|
בתוך חגיגת ענן,
לובן זירעונים במעופם,
רגל אחת מרקדת
גם שניה מפזזת,
|
לאורה של עששית
מחפשים את החום
שהותרנו מחוץ
יושב כרגע ומביט
|
ופרפר זעיר,
חובט בכנפיו נגד הרוח,
מזכיר לי
בית
|
עוצמה
זוכה בשלווה
רק אם בתודעה
היא מכירה
|
עולים על רכס הטרשים
אל עבר חמצן דליל
אפור מצבעים,
איבוד נשימה, נסיגה
|
הסתכלתי בהבעות פניה
להתמקד בהם
פנימה
|
פיסת נייר קטנה
בין קמטיה סיפור קצר
בא חוזר נעלם ושב
מתדפק על קירות חדרי
|
כאן זו אני
ואולי גם החופש שלי
|
את ניחוחו
המרענן
וטעמו המעודן
תחוש רק אם
|
בורג חוד החרב
המסתלסל בקצה,
נטשה יעודו
כזנב שאין בו צורך
|
אם תשאיר
את הזמן בידי
את המרווח
בין הנשימות
|
את בנקודת הקיפאון
אין צומח בה ומעליה
הזכות כבר לא קיימת לך
לעשות את הצעד לאחור
|
לא יהיה בו אחד להזיק
כי במידת קלותי
לא יהיה כאן כדי להשיגני
|
עם צחוק ילדים מדגדג
כחיטה שנתחבה לקצה המכנס
עולה מעלה מעקצצת
עד התפשטות
|
קצב מחולות קדום
ידעה ותדע האישה
נענועי אגן
עולים למפלס תנודות
|
החלון הצרפתי מנפנף אל
נופים אחרים,
אך על הפטפון
אותם תקליטים ישנים
|
ביום אביב בהיר
המליכה אותו.
על כס רם, הניח
מסקנה הרת משקל,
גם לבאות אחריה,
|
הלוואי ולא ישתנה
לעולם
זה המוכר לי
מעולם
|
אל ערב גאלה נוצץ
בתכשיטים יקרים
אולי בכלל פוחז
לא ברור
|
שְׁאָר רוּחַ
שֶׁשָּׁב אֵלַי, קִמְעָא
וּכְבַר נִדָּף עִם כֹּל מַשַּׁב
קַל, לֹא חַם וְלֹא קַר
|
על צלע ההר האוויר דליל
כדורים סופחי זרדים
במדרון התלול
מאיצים דרכם
|
עדיין השתמרה בי -
הנחמדות, הפולנית.
|
באחד משיריי נגעתי במהות,
נחשפה עדינה ופגיעה
|
ללא מגע מכסחת
אשר תמחק את היופי
מחולל לצלילי מוסיקה,
פנימית למקום
שנותן בו את שמי
|
ביער של חופש יצרים רעב
במאורתם של שועלים
בציפורניים שלופות ומטופחות
ארוכות להשיג תאוות
|
שמי בשיריי חסר שייכות
אין בו כל אחיזה בי
בכך אני יכולה תמיד
להשיב רוחי לעצמי
|
מחבר כל קצותיו,
שברי סלסולים
דחוקים בתיבה נעולה,
במפתח
|
מיותמים נותרו כאן
שאריות של אמת
שלא נראתה טוב
להיחשף באלבום
|
|
|
יו, סוף סוף
פרסמו סלוגן
שלי.
|
|
