|
 
"החיים שיש לך
הם החיים שחיית
הבט אחורה בהבנה
מצא את נקודת הבראשית
הבריאה
ברא את עצמך
זה העולם הטוב ביותר
היחיד
שתוכל לברוא
כל זה מצוי בתוכך
גלה אותו
התחל מהתחלה
הבט על חייך
כעל שעור רע
על מה שהיה
כעל עונש
הרחקה
עמידה בפינה
נוקאאוט בסיבוב הראשון
תקן
כאחד שהבריא
כאחד שחלה" (מתוך: מופע/יונה וולך)
במחול מטורף של הזיה ותום. ישנו רצון אדיר כל כך לברוח
מהמציאות ולשמוח לכמה רגעים. ושניהם שרים ומתמסטלים.
ניסיון פתאטי להפגין את השיחרור. הייתי מאמינה להם גם אם הם לא
היו מתפראים.
באמת שהייתי.
|
תגידי לי שאת ערה. אוכל לבוא ולהשיל את מעטפת השמיכה הכבדה מעל
הדר גופך השקוף.
אכין לך את נעלי הבית למען לא תחווי את קור הריצפה, ואסרק
שערותייך בעדינות ובלי לומר מילה.
אזמזם לך שיר אהבה תחת מסווה הנוסטלגיה.
|
אני אמיץ. כולם יודעים. אף אחד לא מעז להתעסק איתי בהפסקות.
פעם אפילו הרבצתי לבני, כי הוא קילל את שקד. שקד היא הילדה הכי
יפה בעולם. היא לא כל כך אוהבת אותי כי היא חושבת שאני לא יפה
ותמיד מלא חבורות בגופי. אבל לי לא אכפת. היא לא כל כך נחמדה
כשאני חושב על זה.
|
סטוצים חשוכים, איפור מחודש ופריקת נוזלים. הרבה רעשים. הרבה
חיים שהיו שם. עיניהם ברקו בשעת פתיחת המקום. רבע לאחת עשרה
בלילה בדיוק. אהבו את ראשוני הבאים, אשר התענגו על רגעי
הפרטיות המעטים והקצרים של המקום. בחורים משכיבים בחורות על
השולחן.
|
אין דבר יותר מרתק בפשטותו מסיגריה, שהודלקה ונותרה בודדה
במאפרה. כשחוזרים לאחר כמה דקות, ניתן לראות את שובל האפר
העדין מנסה לשמר בכוחות אחרונים את צורת הסיגריה. מעין מצבה
מאולתרת למה שיכול היה להיות בתוכי.
|
כובע של ליצן מכושף מולי. שוליית הקוסם המקולל שוכב מפרפר על
שטיח-החדר. גם הקסם לפעמים נעלם.
|
לעצור. לעצור ולהתאפק. להתאפק לא לבכות. וכשבוכה אז עצובה
בשקט. והדמעות לא נהנות מחברתי יותר. עושות הן מפגש ומתערבבות
עם צבעי הקשת. הם רבים כל כך.
|
אלחש ואייחל
אומר את שמי רכות
ואעוף אל עבר הכחול
סביב האטמוספירה
חוסר תחושה בידי
איך אדע כי הן שלי
נוגעת בחושך
מרגישה זרמי חשמל
|
פעם נגנבה החומריות שלו,
וכעת יש חשש לפנימיות.
שלא יתרוקן, שלא.
לשמור היטב.
|
בגומה מסתתרים עם
אבק וזיעה.
מתלכלכים מקירבה.
|
לצאת מהאדישות
לברוח
אל ויטמינים בכדורים
סירופים וסמים
לצפות בטלויזיה
כי הכל חינוכי
|
בלילה בו הדובה חייכה אלי
לא ראיתי דבר מאש כוכבים
שרוי באבקה כה מוכרת
בין חולות השבילים, דרדרים.
|
אם תתעייף ממסעך הארוך אשכיבך במיטת נוצות, ואשיר לך שיר ישן.
אעיר את פיית החלומות שתבקר אותך בסתר.
ואמצוץ את ארס הזיקנה מליבך ותחיה לנצח בדמי.
|
לא נשאר עוד דבר
הכל מחזה שמתחזה לקיום
אפסותך החמוצה
|
גופך נקרע ומתחבט
מתפלל לגאולה
ויורק
|
כל מה שהיא רצתה
כל חלומותיה האבודים
הזכרונות.
|
נשארתי, נלחמתי. אני חיה ונושמת תחת המערכת הצבאית, בתוך בסיס
באמצע השממה, באמצע הלבד עם המון יריות. ידיד פעם אמר לי,
שאדמיין אותם כמפולת של אבנים, שאתחבר לטבע. אמרתי לו שיצא
מהסמים ויראה לי את האושר ואת השלום. הפנים שלו התשטשו ונכחדו
לאט לאט. הוא אינו.
|
ואני זקוקה לך, לקיומך. כאדם שאיתי, לידי ונושם. אתה כל כך חי.
ללא עיניים ריקות
|
. ואתן בהוויה המלאכותית בין הסדינים, בין החלומות שמפוזרים
בנשיפות הפה החמות.
|
וכשעצוב, אז אני כותב.
ומאוחר בלילה, אז אני נושם. שומע את הקולות, ומודע לעוצמה של
המערכת.
אם לא היית אומר לי, לא הייתי יודע. הייתי שרוי באשליה, מרחף
בשדות של חמניות.
|
אל הארכיון האישי (5 יצירות מאורכבות)
|
|
משפט שהיה צריך
להאמר מזמן:
"נמאס לי"
(פרס 1981) |
|
