|
לפעמים הייתה רוצה, שמשפטים שהיא חושבת עליהם היו
משהו שכולם מכירים, של מישהו חשוב.
ככה הייתה יכולה לצטט אותם,
וכולם היו מבינים למה התכוונה.
אולי הסיבה לכך, שרוב הזמן הייתה כה מרוחקת,
שאט אט כבר הפסיקו לנסות ולהבין אותה.
היא ילדה קצת מוזרה, אני מניחה שאת זה כבר ניחשתם.
יש את הקטעים שהיא פשוט כבר לא יודעת מה להגיד,
ויש את הקטעים שהיא יכולה לחשוב במשך שעות על שיחה
עתידית שאולי לעולם לא תקרה, ושם היא יודעת בדיוק מה
להגיד.
ילידת 88 שמנסה בכל כוחה להתנתק מן המציאות.
אך ללא הצלחה. תקוותה היחידה נאחזת בשריד אבק הפיות
אשר נשאר עימה מן מסעה הקודם, בארץ חלומותיה.
"אולי כדאי שתצבע, כמו לג'ינג'י שפעם היה לה."
משפט שיגרום לה לבכות כל פעם מחדש כאשר תזכר בו.
והיא יודעת, שאין כבר מה שתוכל לעשות כדי להחזיר את
המצב לקדומותו, חוץ מלנסות ולעוף מכאן,
למקום רחוק יותר.
היא נתנה להם פיגועים, ונתנה להם נהגים שיכורים שיהרגו את
משפחותיהם, היא נתנה להם מטעני חבלה ומלחמות.
והכי נורא, היא נתנה להם מדים.
|
אני אדם נודד, אין לי שם ולא זהות. אין ברצוני למצוא את
מקורותיי. איני חושבת שמטרת חיי צריכה להיות חיפוש אחר אנשים
שזנחו אותי. אני לא שואלת אנשים למה, אנשים לא אוהבים להסביר.
|
כהרגלי, אני ראשית בודקת אם הדלת פתוחה או נעולה, ורק אחר-כך
מוציאה את המפתח.
אני עומדת במקום וצוחקת, מהיום אני צריכה לשנות הרגלים, הדלת
תמיד תהיה נעולה.
|
וחוץ מזה, שקודם באה הפילוספיה בגרוש,
ורק אחר-כך בא הריגוש.
וחבל שהפילוסופיה אף פעם לא נגמרת.
|
עכשיו אסור להרוס את הרגעים האלו, הרגעים שבאים אחרי שלא רואים
אחד את השני הרבה זמן. הרגעים האלו, שרק ביכולתם לשבור שגרה של
שנים. שגרה של ידידים שמוצאים נחמה אחד בזרועות השני כל פעם
שאין בן-זוג ממשי. שגרה של המון אהבה בלי רצון להתחייב, שגרה
שעושה טוב ונעים
|
נטי שלך היא לא מושלמת, אבל מיוחדת,
ואתה פשוט צריך לפקוח את העיניים כדי לראות זאת.
באמת, רק תקדיש שניה או שתיים, תחשוב עלי ותתקשר,
ואני אהיה מרוצה.
|
לי יש עקרב, ולא כמו כל חיית מחמד רגילה, העקרב חיי בתוכי. וכל
פעם שלרגע אני שוכחת מקיומו, הוא צובט לי את הלב וצוחק מבפנים.
|
תראו אותו, פתאום נהפך לי לקדוש מעונה, מצד אחד כל כך רציתי
לקום וללכת, להשאיר אותו עם התאוריות המפגרות שלו, לבד. אבל
לא, אני לא אתן לו את תחושת הניצחון.
|
את שאלחש באוזנך
בטרם עת
מגעגועים לאדם פרי דמיוני
|
בוא, נמלל יחד אותי הקטנה
אותי הטיפשה, הנחפזת, הנפחדת.
זאת שמתמלאת מרץ וכעסים,
זאת שהשתיקה יפה לה.
|
שתיקה מפחד.
צעדים ראשונים הופכים לאחרונים.
|
הרצון לעשן
הרצון להתפזר
הרצון לשכוח
לבלוע או להזריק כל דבר שיגרום לי להרגיש אחרת,
טוב יותר.
|
גשי לחנויות הילדים נסיכה,
תראי שנגמרו האולרים.
בואי למפתן הבית,
תראי שלוליות דמים.
|
אהובי הלא נודע
מן הכרכים של הזמן ההרסני אתפשט
אהיה ניצבת עירומה
שתבוא ותלביש אותי בסוודר
|
הם מתקרבים ומתקרבים, כל כך קרוב עד שכמעט אפשר לחוש במליחות
שלהם. ואז הם נסוגים, מתנפצים. ובמהירות כה גבוהה חוזרים
אחורה, שאתה פשוט יכול לשקוע בהם שעות.
|
אני מרגישה שאין לי מרחב, אני לא מצליחה לנשום.
מרגישה דחוקה בפינה, משהו עוצר מבעדי לקום ולזקוף ראש.
|
יש שעה מסויימת ביום שאפשר לראות ממזרח את הירח עולה וממערב את
השמש שוקעת. וזה מדהים ש19 שנה לא ידעת שככה הטבע פועל, כי כל
האורות והציוויליזציה מטשטשים את המציאות הכי בסיסית של העולם
|
כולם אומרים שבצבא כדאי לכבות את הראש, ציפיתי שזה יהיה בקטנה,
שלא יהיה לי אכפת. לא ציפיתי שאני אשתוקק כ"כ לליזום, ללמוד,
ליצור, לעשות משהו שמשפיע, להסתכל אחורה ולהרגיש גאווה, אני
עשיתי פה משהו, סיפוק.
ובמקום זה, אתה נכנס למערכת שאומרת לך שאתה צריך להרגיש
|
רודפת הצלחה, רודפת נוכחות, רודפת שליטה, רודפת חיוכים, רודפת
.
רודפת הבהרות, רודפת צלילים, רודפת תשובות, רודפת צחוק מתגלגל
ובכי מתפרק.
|
הדלקנו נר נשמה.
האור מכלה הכל, החושך מביא עימו את הקור, ואיני יודעת מה טוב
יותר.
משהו משם נשאר איתי.
גם אחרי שהמגע נותק, שביב קטן של עץ נשאר בתוכי, תקוע בגרון.
|
וגם כשהכי בא לך לשנוא, הכוח לאהוב.
|
|
|
יא בן זונה!
קללות שלא כדאי
להגיד לאח שלך |
|
