|
הזמן שבין עירות לשינה הוא כמו תערוכת יחיד שבה אנו משוטטים,
צופים בתמונות ממוסגרות של היום שעבר. השקט המוחלט, המלווה
אותנו במבוכי הגלריה, מאפשר התבודדות אמיתית שתוביל לחלום. אני
גולשת בין היצירות ורושמת כותרות.
|
היא מביטה על המצרכים הנעים על הסרט השחור, ישר לידיה המיומנות
של הקופאית. כשמגיע תורו של החלב, היא מחווירה ואומרת: "אלוהים
אדירים. שכחתי לנעול את הבית".
|
"כשנולדת", היא אומרת לי בחיוך גאה, "הייתה סערה. היה כל כך קר
והרוחות היו כל כך חזקות, עד שהדקל הענק ברחוב נעקר ממקומו
ונחת חסר אונים על המדרכה."
|
פסנתר, פסנתרן, לובי של מלון. יכולה להיות זאת שעת צהריים,
אנשים סועדים במסעדה, פניהם המקומטים מתעוותים בהשתקפות הסכום
הממורק. או בין ערביים, שולחן אחד, שתי כוסות קפה, הרבה אהבה
או עסקים. או לילה, של גבירות מהודרות או זונות, זוגות שהשנים
מיטיבות עימם רוקדים
|
יקיצה. זוג עיניים נפקחות. כמה זמן ישנתי? מתי נרדמתי? היה
חורף לפני שעיניי נעצמו בפעם האחרונה. היו דמעות, הייתה שימשה
מכוסה אדים וכתבתי את שמי שוב ושוב ושוב .
אני מתמתחת ובוהה בבבואתי הזגוגית. כמה יפה היא, שקופה ושקטה,
ממלמלת לעצמה מילים שאין להן קול .
|
בעיניי באתי
להיווכח כי לא בדיתי
בכל כוחי להיווכח,
האם הייתי פה פעם
|
לבסוף הימים תמיד מתכסים אפור
|
מחפשות קרן אור ראשונה לשבור
להניח לגוונים למצוא את מקומם
|
בסופו של יום,
ירח הוא רק נקודה לבנה
כמו אישון מוגדל.
|
ברצון הנואש להתבטא
מתבטלת משמעותם של הדברים
|
תזוזת העצים
ענפיהם מתנועעים
בעת שהעלים בורחים כולם
|
תאר לי מה רואות עינייך
מרחק הבית מהים נמתח
|
בתחילה עמדנו על קומת הגג עם הפחד
העיר נושבת רק במי שיושב
החרשנו פעימות לב כדי שנוכל לדבר
הופתעתי כשמחשבותיי חצו את הדרך אליך
|
אתה צריך התחלה חדשה
אני התחלה מקולקלת
נשקת לי לפרידה פעמים רבות מספור
ולבסוף הייתי מותחלת
|
מניגון החליל שלך
לא כל העולם פוסק מלכת, רק אני
וכל הנחשים יוצאים מן הסלים
וכל החתולים, מן השקים לרדוף
|
כל קוצי הקיץ שלי
בחוץ
חם ונתפשט אל תוך החדר
|
אביב המביא עימו
קווי מתאר שלא מתחברים
ושעונים המורים על שעה אחרת
ברגע אחד נתון
|
המשך לשוט אל המחר
לוחש הפחד לנהר
חריצי השקט באוזניים
הלוואי ולא היה אומר דבר
|
באישון לילה מרצד בי כוכב,
שיש לו סיבה טובה לא לנוח.
|
מה הטעם להיות יפה
בלילה החשוך הזה
להשאר ערה ולהתהלך ברחובות
להרהר במתרחש בכל הבתים
|
מדוע תבקש שלא אסתובב
נשאיר אבנים כדי למצוא את הדרך
ירח וורוד שיאיר בעצב חלקת ים
יביט אחור במקומי
|
היום נותר
תלוי ומתנפנף ברוח
את שאריות הירח מאמש
ליקקו החתולים עד תום
|
גברו המים
עלינו הלוך ושוב
החליקו הקמטים לאבן עגולה
|
פריחת עץ דובדבן
אף פעם לא ראיתי
ובכל זאת בדמיוני
אני רואה.
|
נשלחתי באיחור לחופש
פרמתי מכפלות להאריך ולכסות
נותר עוד סימן היכן שאחזו אותי
אותם ימים בקרסוליי
|
נאמנים פצעי אוהב מלב רחוק אל לב מסור
ושתיקות ביניים ארוכות מותירות ספק בכל
|
קרנבל. הייתי רוצה לקרוא לך ככה.
כי אתה צבעוני ומטריף את חושיי
|
פרפרי הלב שלך מרפרפים על שפתיה
בתנופה אחרת הולמים בחזי
הנה שבו אליך שיחות לילה של קיץ
שוב נודדות במדבריות געגוע
מתנדנדת נפשך בלב ים
|
פתאום כתם.
מתפשט ונוגע בקצוות ומסתעף.
|
אל הארכיון האישי (1 יצירות מאורכבות)
|
|
אני אשיב לזיפ
את הכבוד לו הוא
ראוי.
במיוחד הזיפ
לימונד שהוא
החביב עלי
מכולם.
יעקב פופק
בקמפיין לתפקיד
שר המשקים. |
|
