|
שמרתי את התמונה שלך
אולי אתגעגע
למי שהיית
ולמי שהיינו
אולי אתגעגע למה שיכולנו להיות
|
ואיך תמיד רציתי לברוח
לברוח מהכל
ולהישאר בבועה של עצמי
לא חשבתי שיבוא יום
שאוכל לעשות הכל
בלי לחשוב יותר מדי
|
רציתי ללחוש לך שאתה האחד
רציתי להראות לך את כאבי
רציתי להגיד לך זאת אהבתי
|
וכל פעם כשאני מנסה לשכוח
אני עוצמת עיניים מקווה שאולי הפעם זה יעזור
אולי הפעם זה יצליח
אבל אז אני נזכרת בעינייך מביטות בי
|
והנה-
עוד יום עבר
וזה לא נגמר
|
ושוב דקירת פרידה
פוצעת אלפי אנשים פגועים
ובינהם אני האוהבת
ושוב אני הכואבת
יושבת על החוף
מביטה לשמיים ושואלת
למה דווקא עכשיו?
|
תמיד אמרו שמחר יהיה יותר טוב
יהיה יום חדש
שם לא יהיו פחדים, לא יהיו דמעות
אבל בינתיים כל יום הוא המחר של עצמו
ועדיין ממשיכים כאילו כלום לא קרה
|
והוא שואל
איך את לא רואה
שכל עולמו סובב סביבך
|
הוא לא יראה אותה שוב
היא נעלמה אל תוך החושך
האור שבעינייה, הבוהק שבשפתייה
היא כבר רחוקה
|
ללא אוויר
בלי תחושה
אני נודדת
אל עתיד מהול בעבר
הפחד מהלא נודע
|
|
|
אתה יכול להיות
יוצר מוערך שכל
יצירה שלו
מומלצת בבמה, עם
200 מנויים,
ולהיות שנה וחצי
ברשימת היצירות
האהודות, אבל
בסוף תמיד תחזור
לאיפה שהתחלת.
לכאן, לריבוע
הקטן והכתום
והמסריח הזה,
לכתוב סלוגנים
שתהיה בר מזל אם
מישהו בכלל יטרח
להעיף בהם מבט.
בלונדה בהלם
חוזרת לשורשיה
השחורים, ועכשיו
באמת. |
|
