[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








נסיכת הסיוטים
ICQ 71007040 71007040
אל היצירות בבמה האהובות על נסיכת הסיוטיםאל 30 היצירות האהובות שנבחרו לאחרונהאל היוצרים המוערכים על ידי נסיכת הסיוטיםאל היוצרים המעריכים את נסיכת הסיוטים
נסיכת הסיוטים נולדה בחורף קר, בצרחה גדולה ודמעות
רבות. עד היום אפשר לשמוע אותה צורחת לפעמים, או
לראות אותה בוכה. אל תתפסו אותה במילה אבל רוב הזמן
היא אפילו שותקת.
בעיקר היא כותבת. כותבת כל מה שעולה בראשה העייף
והדומע.
כאן תוכלו לקפוץ לביקור קטן, או יותר נכון גדול, בין
מחשבותיה הנסתרות ביותר, צרחותיה ודמעותיה, של נסיכת
הסיוטים.

סיוט נעים.




לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
אומרים שהכל קורה מסיבה כלשהי.

דרך הדמעות הכל קצת מעורפל, רטוב. רוני מביטה סביב. מראה כל כך
מוכר אך כל כך מנוכר ורחוק ממנה כעת. בתנועה כבדה היא מרימה
עצמה מן המיטה ומתחילה להסתובב בחלל החדר כאילו היא תיירת
המסיירת במוזיאון.

בוקר. הירח נעלם כבר מזמן. הסתנוור, התעורר, התאדה, לא חשוב.
מה שחשוב הוא שבוקר. עשרות עננים קרירים ואפורים מכסים את
השמים.

בריכה גדולה, גדולה וצפופה, מתנדנדת לה בין העננים. אינספור
מלאכים לבנבנים ועצובים מתאבלים על המתרחש שם למטה. בין
הרדודים לעמוקים מתנוסס לו גבול קטן ואדום, מכוון את המתכוננים
לקפוץ.

אתמול בערב הכל חזר אליי. כשהגעתי לשם הכל היה בסדר, הכל היה
כרגיל, עד שביקשתי מהם לבחור סיפור. אור ניגש לשידה שליד מיטתו
והראה לי את החוברת שלך. הוא שאל אם אני מכירה אותה. עניתי
"בטח", וביקשתי ממנו שוב לבחור סיפור. נדמה לי שזו הייתה טעות,
כי אולי הייתי צרי

שקט כאן עכשיו, שקט מתמיד. הרחובות נראים בודדים פתאום, בודדים
וקרים.

היום התגשמה משאלתי וקמתי לבוקר לבן. כל עירי נתכסתה לה במעטה
טהור ולבנבן שנחת עלינו בזמן כה מלוכלך וטמא.

לפני כמה ימים, או יותר נכון כמה לילות, ביקרתי את האיש של
הירח. אתם יודעים, האיש הזה שנמצא על הירח ואומר לו מתי לחייך,
ומתי להאיר, ומתי להיות מלא. אני לא זוכרת בדיוק איך הגעתי
אליו, או איפה נפגשנו, אבל זה היה איפשהו שם למעלה, בשמים.

כמו שהתחיל הסיפור שלנו, כך הוא נגמר. בחורף קר, בגן נטוש,
כששנינו אבודים ומחפשים משהו שישאיר אותנו כאן בחיים.

יום חורפי היה היום. יום חורפי-סתווי.טוב, אחרי הכל סתיו הוא
רק חורף מתון. גשם החל לרדת, מנגן שירו על חלוני. אחרי כמה
דקות מתוקות פסק, השמיים שקטו.

בית הקברות הישן, אמצע הלילה, אמצע החורף. אני הולכת בהיסוס עם
פנס רועד בידי מחפשת את הקבר שלך. הכל אפל כאן וקר, הכל מת.
הכל מת חוץ מהרגש שלי שמתעורר לחיים. הזיכרונות ממך שוב ממלאים
את ראשי ללא הרף. מה הם רוצים עכשיו? מה הם רוצים?

היום עשינו את המסע השנתי והעצוב אליך. כמו בכל מסע שכזה,
הדמעות שלטו. עכשיו מתנגן לו איזה שיר עצוב ברקע, שמזכיר לי
אותך.

בוקר אחד כשסיוון התארגנה לבית הספר היא שמעה רחש מוזר שבקע
מהסדק שמאחורי דלתה. מקובל לחשוב שכעת הייתה צועקת, או אחוזת
בעתה משתתקת בכדי לשמוע מנין בדיוק בא הרחש, אך סיוון, בתנועות
קלילות, קיפצה אל הצד השני של החדר, ממנו תוכל לראות את הסדק
שמאחורי הדלת.

"אמא, את יכולה בבקשה לקרוא לרופא?"
"למה? מה קרה?!" שאלה אמי בבהלה. "את בסדר?? בני, תתקשר
לדוקטור בריאון! עכשיו!!"

החורף קרב, אפשר כבר לשמוע אותו מתניע ומפלס את דרכו בין
העננים. צינה נושבת בעורפי ומלטפת את הגוף. הכל נהיה אפור
פתאום, אפור וקריר, כמו שאני אוהבת.

כמו בכל יום, גם היום זרחה השמש הכבדה. אולי מישהו יגיד לה
בעדינות שהיא קצת מעיקה? שהיא קצת גדולה מדי, וכבדה עלינו?

בין תכלת של שמיים לאפור של ייאוש אני מפלסת את דרכי בין שבילי
העפר המשופשפים. לא נותרו לי הרבה בקשות בלב, לא נותרו לי
מספיק חלומות, אך בכל זאת אני ממשיכה לחפש.
ממולי עובר טרקטור משומן, משאיר אחריו ענני אבק יבשים. בראשי
חולפות כעת כל המחשבות

יש מן שמועה שכזו שמסתובבת כאן בזמן האחרון ומבטיחה לכולם שיש
עוד תקווה לחלומות. האמת, ותודו שאני צודקת, זו שמועה די
מוזרה. בד"כ שמועות נוטות להטעות אנשים או לסבך להם את החיים,
אבל השמועה הזו היא משהו מיוחד, היא נעימה לאוזן.

שוב לבד. כל כך לבד בין כל האנשים. הבוקר מפציע והשמש שוב
שולחת כמה קרניים באדישות לעברנו. כמה נחמד מצדה. העננים
השחורים של הלילה כבר התפזרו והשמים בהירים. הציפורים מצייצות
להן בעליזות ובלי בושה. כאילו שאין מחר הן מצייצות.

מבלי לזוז הרמתי את מבטי אליו. הוא היה חמוד כתמיד. עיניים
טובות כאלה, כמו הים. אך הייתה בהם גם את הסכנה, הסכנה לטבוע.
אף פעם לא פחדתי כל כך לטבוע כמו שפחדתי באותו רגע.

זה היה ערב קריר, באחד מחודשי הקיץ החמים, אפילו קריר למדי. כל
האווירה הייתה שזורה בקסם של רומנטיקה ובבלבול של חוסר הכרה.

השמש לא אהבה את התפקיד שלה. היא אף פעם אינה רצויה. היא חמה
מדי, מסנוורת מדי, ומעיקה. תמיד בתחרות עם הירח היפהפה של
הלילה. מה לעשות. גם עליה , כמו על רבים, נגזר לחיות בצל
היופי.

עכשיו אני נזכרת בך פתאום, אחרי שלא זכרתי אותך הרבה זמן. אני
נזכרת בכל מה שהיית בשבילי, ושוכחת את כל מה שלא היית. אני
נזכרת בחיבוקים שלך, אני נזכרת בשיחות, אני נזכרת באהבה.

בוקר אחד התעוררתי כשלעיניי נפרסו שמים אדומים מלאי עננים
ורדרדים וחייכנים, ושמש אחת מכורבלת בשמיכה דקה של כוכבים
מנצנצים. עצמתי את עיניי, ופקחתי אותן שוב, לא מאמינה למראה
עיניי...

עכשיו, כשהברקים מכים בסופת מהלומות סגולה ומרהיבה, דווקא
עכשיו אני חושבת עליך. יש בך קסם כזה, ויופי, שיש רק באנשים
עמוקים.

היום החלטתי לכתוב סיפור נפוח. כן, נו, סיפור כזה עם אגו
בשמים. חשבתי הרבה איך להתחיל אותו ובסוף החלטתי שלסיפור הזה
לא תהיה התחלה, כי מי צריך התחלה שאתה סיפור כזה טוב?

אנה מתהפכת שוב על הגב, בפעם המיליון הלילה. אתמול בלילה היה
אחד מאותם לילות שאותם לא תוכל לשכוח. הדמעות שמתחת לאפה
הרטיבו כבר את כל הכרית ואין מנוחה בלבה.

יום אחד ישבתי לי תחת עץ ירקרק שהתחיל ללבלב וחייכתי לשמים. כל
הסיטואציה הייתה נורא מוזרה כי כל העניין התרחש במדבר הומה
אנשים, ומה הסיכוי למצוא עץ מלבלב פנוי במדבר הומה אנשים אתם
וודאי שואלים את עצמכם- ובכן, זו בדיוק השאלה ששאלתי את אלוהים
כשהגעתי לגן עדן.

שעות הערב המאוחרות, יוצאים לבית הקפה הקבוע. שוב המולה סביב,
ושוב מחכים שעה עד שמתפנה איזה שולחן. אבל ככה זה תמיד. כבר
רגילים.

היה פעם איש קטן, שחי בקופסת שימורים. היה לו שם כמעט כל מה
שחלם תמיד שיהיה לו- היה לו גג מעל הראש, ומיטה,
וכמובן-טלוויזיה. האיש לא קיווה לחיים מאושרים, גם לא לשלום,
הוא לא חיפש אחרי אהבה, וגם לא אחרי חופש...היה לו טוב כל כך
בתוך קופסת השימורים הקטנה שלו שה

בים אדמדם בין יבשות נטושות
שוחה לו אסיר מחשבות אדישות
הוא כלוא שם הרחק בין הלא-נודע
מנסה לרפא את הדמיון שנפגע

"להוציא דפים! בוחן פתע", צעקה פתאום המורה להיסטוריה. לא
ידענו מאיפה זה בא, ולמה, ובכלל מי נתן לה את הזכות לתת לנו
בחנים ועוד בהפתעה! חוצפנית!
"עם כל הכבוד", התפרץ לפתע אסף, "אני לא חושב שזה צודק, ואני
לא מגיש שום בוחן!".

איחרתי את הרכבת. או כך לפחות היה נדמה לי, כי כשהגעתי לתחנה
לא היה בא איש.
התחלתי לחשוב על החיים שלי, ואיך שבחיים שלי לא איחרתי לשום
מקום. כזאת אני. אף פעם לא מאחרת. אבל ביום ההוא, כשהגעתי
לתחנת הרכבת, איחרתי כנראה.

שתי מילים והכל משתנה. שתי מילים מחליפות לי את כל העולם בשני
רגעים מזעריים. שתי מילים.

זו מן תקופה כזאת של חוסר ודאות. שום דבר לא ידוע, לא מזוהה,
לא מוכר. הכל מתחלף, משתנה וזז , או אולי הכל עומד במקום ואני
זו שמשתנה בקצב מסחרר...


לרשימת יצירות השירה החדשות
בלילה בהיר וחסר עקבות
חבורה של חולמים מנסה לקוות
שיגיע היום שיהיה פה כבר שקט
בין הלמות תותחים ומדינה משותקת

For the first time in my life
I'm able to speak.
It's not that I can't walk,
My legs are just week.
I'm stopping.

The moon shining so clearly
With a thousand directions of light
The rain, falling down gently
Moistening the air with sadness

Through walls of silence
And windows of pain
I hear someone whisper
Am I dreaming again?

When sorrow takes over
The Silence comes out
The moon lightens in silver
Lonesome mountains erupt.

Trees of confusion
Blooming outside.
The fall of allusion,
Covers the pride.

Our deeds are so selfish
Our feelings are dead
How did we get here?
And when will it end?

Eyes, frozen, looking upon,
Trees, surrounding to the fall.
Thoughts, frightened to be left alone
And god just ignores our call.

ביום של שתיקה
מחשבות צועקות
בדידות מעיקה
ובאות הדמעות.

הרוח ניגנה מנגינה שקטה,
הענן האזין בקרירות.
השמש כוסתה לה בעלטה,
בעולם בין דמיון למציאות.

אני נותנת לך את כל כולי ומקבלת לפעמים חיוך קטנטן
אתה באמת חושב שזאת אני אבל האמת היא שאני מזמן לא כאן
אני נותנת לך לב, ופרח, וגם שני דובדבנים טריים ומתוקים
אתה שוכח שלפעמים מילים הן קצת יותר ממבט וחיבוקים

יש בי צורך
עמוק, עצום ומחושב
כמיהה חסרת מעצורים
אליך.

נתחי עופרת מוצבים הרחק באופק הייאוש
ובלבי עוד נר כבה, ומת לו הריגוש.
ללא ניצוץ אני שוקעת במראות של חרדה,
ממלמלת פתגמים שחוקים של סוף האגדה.

מחוזות שלא הכרתי ושירים שמתחרזים
מתיקות של הפתעה ורגשות שמעיזים
זיכרון שכבר נשכח שוכב לו שם במגירה
והלב שלי דופק ומתהפך בלי מטרה.

עינים דומעות, מכוסות באבק,
שפתיים קוראות לעזרה.
אוזנים שומעות את הקול שנשחק,
ולב שהולך ונקרע.

זיכרון ערמומי של תחושה כאובה מתעורר
בצעקה במוחי.
בלי טיפה של חמלה אל ראשי הוא חודר, הוא
מרטיט את נימי לבבי.

טיפה אחת קטנה נופלת
מעל עלה ירוק-צהוב
בין ארצות היא מתגלגלת
רק רוצה היא לאהוב.

אתה מתרוצץ בראשי כל הזמן
לא נותן מנוחה גם לרגע אחד
מטפס על עצמי זיכרון שבגן
הגן של נפשי שנשאר פה לבד

כמו סמרטוט ברוח
מתעטפת בכתמים
סחוטה מלהושיע, עייפה מלהציל
מלחמות חסרות מוצא
לכלוך שלא יורד
ובפנים נכתב לו שיר קטן על אי בודד.

את פחדיי העמוקים ביותר
אתה מתרגם למילים
בלי בושה מטיח בי אותן,
בעדינות.

דרכי אבדה כיוון, היא מעורפלת וצרה
בחוץ עקבות ינשוף צצים מתוך המערה.
מיטה רכה מוכת ברק שוכבת לה לישון
ומי יודע איך עצר הזמן את השעון.

כשבחוץ מחשיך והספסל מתייתם
הגשם שוטף בתרועות מאיימות
כשערפל מתאסף והירח זועם
שפתיי נרטבות במליחות הדמעות.

בתוכי עכשיו פותחים ישיבה
של אמת, של מוסר, של הטוב והרע.
התכנסו להם אלה לדון בשקידה,
על מי שאני ועל מה שקרה.

בבקשה, עזור לי לא לפתוח את השער,
לא לקפוץ מצוק התהייה.
מתחננת רק לזיק של אור וטוהר,
לקבל ממך אולי מעט חמלה.

ידך, המלטפת ברוך את ערפי,
שפתיך נצמדות אל צווארי המקומר
ריחך העולה בתשוקה אל אפי
וגופי מצטמרר, מתמסר, כמו מיתר

בממלכה קסומה בלב גלים
שוכנת לה נסיכת הסיוטים
בבדידות קודרת וחלום משופשף
הכאב בה סותם את התום שנשרף

ביום של חלומות אני פוקחת את עיניי
חושבת על איך ועל כיצד ועל מתי
תפילה של עצבות חודרת לנשימותיי
אלוהים שם למעלה עוד ישן לו בוודאי.

צמרמורת מטלטלת בחוזק את בטני
תחושת קבס נוראה מבצבצת מגרוני
רוצה להקיא את כל מה שבפנים
להוציא את הזוועות ולגרש את השדים

ילדה מפוחדת, עיניה דומעות,
הרחוב מתרוקן, נותרו רק סמטאות.
ילדה יחידה, עם חיוך שנשכח,
לבד גם הלילה, היא תישן ליד פח.

הסיכות שבלבי דוקרות אותו עמוק וחד
תופרות איזו צלקת שנותרה אי שם בצד
דקירות קטנות,מדוייקות, שמכאיבות יותר מדי
ועוצמתו של הכאב שוב דולפת מעיניי

רק שתדע
החיים הם לא אגדה
רק שתבין
שבך אף אחד לא יבחין
רק שתזכור
בחיים למולך אין כלל אור

בלב חצוי וספקות מתרבים
עם כוח אוזל ומצבור של דמעות
שולחת יד ארוכה אל כוכב מתחבא
מבקשת לגעת, לנסות לרפא

גון ירוק הנץ גבעול,
ורוח התחדשות.
יד קטנה לקחה מכחול,
ציירה לה התרגשות.

דמדומי חמה משטים בחלום
עננים של שפיות צועקים מלחמה
ברחוב השלטים מוכתמים באדום
ואיבדנו כליל אהבת אדמה

עיניה עייפו והשקט סובב
ידיה כבדו מלמחות דמעותיה
הולכת בשביל המוצף בכאב
אלוהים לא שומע את קול תפילותיה

הדיו שעל הדף נמרח
שרשרת אותיות קרות
מבהיק, יפה, שחור, קבוע
יותר קל אתו לחיות

לא. אני לא סובלת יותר, רק
נזכרת. רסיסי להבה שכבו מאימת השתיקה.
מעורער בנפשו, אלוהים לא חוסך
שום תפארת. מבושם ונלאה הוא עומד לו, מחזיק
בחכה.

שירים נכתבים בדיו מלוכלך
אלוהים לא קורא, הוא עסוק בלשפוט.
כאן עוד קשקוש נזרק לו לפח
מכוסה בשתיקת הדמעות הכובשות.

פרפרים של אדום וצהוב מול עיניי
מבשרים על צבעים רחוקים
ובפנים מסתתר לו עוד שד מחיי
שרוצה לאכול ממתקים.

ערב קודר טורק רסיסיו הדוקרים
בחלוני החורפי.
קול השעון בקצב מהול בכמיהה
חורק ודופק על דלתי.


לרשימת יצירות המונולוג החדשות
אם לא חושבים על זה, זה עובר. תמיד נהגו לומר לי את המשפט הזה
כשהייתי צעירה. פשוט תחשבי על משהו אחר, תהיי עסוקה, כן להיות
עסוקה זה תמיד עוזר.

שוב זרמי געגוע מכים בי, שוטפים את כולי וממלאים אותי בבלבול
ובתשוקה. שוב הכאב הזה, החד, המפחיד, כאב שירא מהעתיד לבוא.

יום אחד תזרח עליי השמש. אני יודעת. או לפחות כל כך מנסה
להאמין בזה בכל כוחי ותקוותי.

אני לא יודעת מה קורה לי בזמן האחרון. הכל מתערפל, הכל מתכסה
במעטה של קרירות ובדידות. נמאס לי לנשום, נמאס לי לצרוח, נמאס
לי לשתוק.

אני אוהבת אותך. כן, אני אוהבת אותך. זה קצת מוזר לי לומר את
זה ככה, בגלוי, אבל אני אוהבת אותך.

עצוב לי כל כך עכשיו, והבכי מתגבר. השמים, השמים לא מצילים
אותי היום. והדמעות, הן כל כך כבדות, וחונקות.

בדידות היא לא מילה טובה להגיד למישהו אהוב, כי בכל זאת היא
מזכירה את הלבד. כשאנחנו ביחד מאוד קל לנו להרגיש לבד,
וכשאנחנו לבד ה"ביחד" נראה כל כך רחוק, כך שלמעשה אנחנו אף פעם
לא ביחד ממש.

הגיע זמן להתעורר. לפקוח את עיניי ולהבין מי אני ואיך אני רוצה
לנהל את חיי. הגיע זמן לקבל את השמש בפנים קורנות וזרועות
פתוחות. הגיע זמן לחיות.

שוב. שוב הכל חוזר לי. שוב הרגשות, הדמעות. שוב אני רוצה אותך
וכעת אתה לא שלי אפילו יותר מפעם. עכשיו זה ממש בלתי אפשרי
שתהיה שלי או שאפילו תדע שאני עדיין רוצה שתהיה שלי.

היום נשברתי. כן, אני יודעת שזה קורה לי בערך כל יום, אבל היום
באמת נשברתי. אני לא יודעת להסביר את זה בדיוק, לא יודעת לשים
את האצבע על הנקודה שגרמה לי להבין שבאמת נשברתי, אני רק יכולה
להגיד שהיום אני נשברתי לרסיסים.

הדמעות האלה, הדמעות האלה לא מפסיקות לרדת. כבר אי אפשר איתן
יותר. אי אפשר איתן ואי אפשר בלעדיהן, כמוך.

שוב לילה, ושוב מאוחר, ושוב לא מצליחה להירדם. ושוב המחשבות
האלה שלא עוזבות, על כמה שקשה וכמה שתקוע. ושוב הכאב הבלתי
נמנע של החושך, ושוב הצפצופים החדים של השתיקה.

עוד מעט יגיע היום הזה, היום הגדול הזה. הוא ממש כאן בפינה,
עוד כמה צעדים והוא כאן.

אנשים. בכל מקום. כל הזמן. אנשים.
הולכים, רצים, ישנים, מתקלחים, אוכלים. עושים את כל הפעולות
הכי בסיסיות.
ביחד.

השמים אפורים היום. גשם שוב פושט על הרחוב. שוב הרוח המרגיזה
מצמררת את עורי העייף. חזרה לשגרה. עצב מתפשט בכל גופי וחוזרת
התחושה הכל כך מוכרת של הדיכאון.

צחוקו המתגלגל של ילד יכול תמיד לשפוך אור על כל החדר, על כל
החיים. איך בשבריר שניה ילד יכול להיות פתאום מאושר, רק כי
קיבל איזה כדור שמאוד רצה. איך פתאום הוא מתחיל לבכות כי מישהו
העליב אותו או כי הוא נפל.

בזמן האחרון נוצרה אצלי פינה מיוחדת בתת-מודע רק בשבילך. כל
הזמן אתה מרקד לי שם בין מעברי נפשי, בין חוצצי לבי ומזכיר לי
שאי שם נמצא האושר שלי. אולי הוא אפילו נמצא בך.

השמש קופחת מלמעלה וכאן על הארץ הדמעות מנסות להרטיב קצת את
היובש בלב.

אני מרגישה איך השפיות מתחילה לחזור אליי. אט אט, בצעדי תינוק,
מחברת חוליות. הנה השלד, ותכף תרקום עור וגידים ותקום לתחייה.
הפרידה ממך היא ההתעוררות שלי לחיים.

עוד חיבוק אחרון. בבקשה, רק עוד חיבוק אחד ואני אתן לך ללכת...

תמונות. עוברות בראש. שמים. שקיעה. הרים. אושר.
כמה חודשים חולפים. התמונות נשכחות כמעט לגמרי. חושך. רק קור
וחושך.

יותר מדי אנשים. יותר מדי אנשים במעט מדי חלל. זה לא טוב. תמיד
חשבתי שזה לא טוב. העיניים שלך סוקרות את החדר במבט דרוך. לא
רגוע. אתה אף פעם לא רגוע כשיוצאים.

לוקחת נשימה עמוקה וקופצת. אין גבול לחופש הזה שמציף אותי.
הרוח חזקה ואני מתנדנדת אנה ואנה. שואבת רגעים קטנים של חיות
ושחרור.
הולכת נגד כל הסיכויים. עושה את הדבר שתמיד חלמתי לעשות ולא
העזתי. לוקחת סיכון.

אף כוכב לא מאיר עליי הלילה. גם הירח מתחבא לו אי שם בשמים
השחורים והקרים האלה. אני מתעטפת בעצבות וטיפות מלוחות מתגנבות
אל לחיי, יורדות באיטיות מלנכולית אל שפתיי וממליחות את פי.

כל החיים שלי חולפים מולי בקצב מסחרר. תמונות תמונות של ילדות,
בגרות, שמחה, עצב ואהבה. הכל נראה שונה פתאום, בלתי מושג,
רחוק. 21 שנים של חיים לא ברורים עם מטרה לא ידועה, ומי יודע
אם אי פעם תהיה להם מטרה.

שדות שדות של כאב נפרשים מולי ברגע הבלתי ניתן לתיאור הזה. אני
עומדת מול אינסוף עשבים שוטים הצבועים צהוב צחיח ומרגישה אבודה
כל כך.

הקול שלך לא יוצא מהראש שלי. ולא שזה מפריע לי, כי בד"כ הקול
שלך כל כך מתוק, כל כך רך, ושמח. אבל הפעם הקול שלא יוצא לי
מהראש הוא הקול של הבכי שלך, הקול של חוסר האונים, והסבל.

דרך עיניים זכות ניתן לראות כל כך הרבה. לפעמים נדמה לי שפעם
יכולתי לראות את כל מה שרציתי לראות. בכל דבר הייתי מוצאת את
היפה והנסתר. הדברים הקטנים ביותר היו מושכים את תשומת לבי
וסקרנותי: קישוטי הפרפרים, צבעי השמים, העננים. הייתי מביטה
סביבי ומגלה עולם חדש

מרוב עננים לא רואים פה כלום. הכל סתום. אפור. סתמי. מדי פעם
מתגנבת איזו תמונה קסומה אל העין והיער היפהפה הזה שאני צועדת
בו נגלה אל עיניי בשיא תפארתו וקסמו האגדי.


לרשימת יצירות הפרגמנט החדשות
בחסות הלילה אני פוקחת את עיניי, מעט מעורפלת מהחושך האימתני
שמקיף אותי. השחור הזה המלווה בצינה הקרה מזדחל אל תוכי, נושב
בעיניי...

אל ייאוש ילדה, אני שולח אלייך את אורי. אל פחד ילדה, אני אתך,
כאן למעלה. אל דמעותייך ילדה אני שולח קרן מחוייכת, אל תבכי
ילדה שלי, אני איתך.

בחור פוגש בחורה. עיניים נוצצות לכמה רגעים, מרגישים את האהבה
מתחילה לבצבץ בלחייו. סיפור כביכול מקסים עומד להתרחש כאן,
ובכל זאת, איש אינו יודע מה יקרה בהמשך.

השמיים זועקים אליי הלילה וקוראים לי להצטרף אליהם. בהרמונית
שלווה ורוגע הם מביטים בי מלמעלה ולוחשים לי סודות נסתרים...

אבנים. בכל מקום אבנים. כל אבן יכולה להיות אחד מבני משפחתי.
כל אבן היא אחד מבני עמי. כל אבן היא בן אדם.
'לכל איש יש שם'.

לילה. למ"ד יו"ד למ"ד ה"א. איזה צליל מתנגן. לילה. לילה לילה
לילה. כל הרחשים השקטים הופכים למנגינה שליוה ועצובה של הלילה.

לפעמים, כשהשמש שוקעת, ואתה הרגשות, כוכב אחד נותן לי כוח.
הכוכב הזה נמצא שם למעלה תמיד, אבל מסיבה לא ידועה רק לעיתים
רחוקות אני מוצאת אותו.

לילה. עננים שחורים מכסים את הבתים. צינה קלה נושבת מעל חורשות
הירק המדיפות ריחות מהבילים. ירח עולה לו אט אט מבין חומות של
חוסר הבנה, מנסה לכוון בעיניו את הנראה למטה.

כשהדמעה יוצאת לה מהעין, נושאת אתה את כל הכאב והתסכול, את כל
הבלבול והפחדים, ואת המועקות, היא משחררת את הנפש.

שמים. מעליי הכל כחול ואין אפילו צל אחד של ענן. מן בהירות כזו
מפחידה.
טוב. טוב לי עכשיו וזה מבעית. אני מנסה למצוא במה להיאחז כדי
לא לנפץ את האשליה.
גלים. נסחפים אל החוף וחוזרים אל הים. מעגל אינסופי של חיים,
ואני בתוכו. סוף סוף אני חיה

מבעד לאדמומיות הממכרת של השמים אני מרגישה את הרוח מלטפת את
עורי הכנוע. עוד ליטוף, ועוד שריקה, ועוד חיוך. כך עוברים ימיי
כאן.

ירח שלי. בפעם המיליון אני פונה אליך לתשובות. בלילה השחור
הזה, כשהכוכבים כבר עייפים מלהאיר, אני נושאת מבטי אליך
בתפילה.




אל הארכיון האישי (39 יצירות מאורכבות)
כעומק הנסיגה -
כך עומק
החתימה!


פרובוקטור.


תרומה לבמה





יוצר מס' 6245. בבמה מאז 24/9/01 22:41

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות לנסיכת הסיוטים
© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה