|
 
דתיה.
ילידת 79'.
"חלקת אלוקים ופיסת שמיים,
דבר לא אבקש, רק אבן קטנה,
ראשי להניח בצל הזית,
ולשקוט ארבעים שנה."
"למדני אלוהי ברך והתפלל,
על סוד עלה קמל על נגה פרי בשל,
על החירות הזאת לראות, לחוש, לנשום.
לדעת, לייחל, להיכשל.
למד את שפתותי ברכה ושיר הלל
בהתחדש יומך עם בוקר ועם ליל
לבל יהיה עלי יומי היום כתמול שלשום,
לבל יהיה יומי עלי הרגל."
בשעה שתים עשרה בדיוק, יוצא האוטובוס האחרון מתל-אביב לירוחם.
לילה נעים של אביב, מעושן בריחו של רחוב אלנבי, תל-אביב. בתחנה
עומדים עוד שניים.
|
לכאורה, יכלו הדברים להיות פשוטים: גבר אוהב אישה אוהבת גבר.
|
אחרי ככלות הכל,
אני חושבת שאני אנוח.
|
אני לא יודעת איפה אתה.
אבל אני עוד פה.
השמש עדין זורחת בבוקר.
הלבנה מאירה בלילה.
ואני עוד פה!
|
ואתה-
איך נתת כך לי,
להמשיך את ימי,
בלעדיך?
|
גם אני יכולה לעוף
ובוודאי שהייתי עפה
בימים מתאימים
כשזורחת השמש
|
אני נושאת ברחמי
חללה של בדידות,
|
אני אוספת את
שיירי
משולי המדרכות
|
ולא הותירה לי האהבה,
גם לא ראשי פרחים בצידי הדרך,
בכדי שאוכל לדעת,
איה מקומה.
|
וכל אחד שמגיע
בוחן את לבבי
והוא מקבל אותו
כפרח בבתוליו.
|
וא-לוקים עדי,
שאיני מבקשת ממך עוד דבר.
|
בפעם האחרונה שראיתי את הכדור,
הוא היה בידיים שלך.
|
על העולם הזה והעולם הבא.
על חום ועל קור.
על אהבה ועל בדידות.
|
בעיניים מבועתות, היא שולחת
מבט ארוך אחרון,
אל העיר שבה גדלה כילדה,
אל אנשיה, שהיו לה אחים.
|
אני מוצאת את עצמי
נובלת
באלפי פרחים מסביב
|
|
|
