|
"וכל הזמן רצים שליחים הלוך ושוב אל ילדותי
כדיי להביא משם דברים שהשארתי אותם או שכחתי,
כמו מבית שעומד לההרס,
או כמו רובינזון קרוזו מן האניה השוקעת לאט
אל האי, כך אני מוציא מילדותי
דברים וזכרונות להמשך חיי."
יהודה עמיחי
כל כך הרבה פעמים אמרתי לה "די מותק, תפסיקי עם השטויות האלו,
את כבר ילדה גדולה - עוד מעט בת 20. חיילת בצה"ל לא צריכה
בועות סבון"
|
אני מתיישבת על המזרן, הסדין מחליק מגופי הערום ואני נשארת
חשופה לאוויר המסריח שלך, לדירת החדר העלובה הזו.
רוכנת מעלייך- מביטה בפנייך, אתה מחייך מתוך שינה ואומר שם של
מישהי- וזה לא היה השם שלי. "תנשמי עמוק סיגל" , אני אומרת
לעצמי
|
למדתי לאהוב את השמיים של הארץ, את צמרות העצים, את חוטיי
החשמל שנמתחים בין העמודים, אפילו את הכדורים הכתומים שנתלים
עליהם במרחבים. למדתי לאהוב את הגבוה, הכל דרך שמשה קדמית של
מכונית לבנה.
|
את מעבירה אליי את הג'וינט בעיניים צוחקות,
כמה זמן חלף, אני מנסה לחשב.
אולי שנתיים, אולי שלוש - אני כבר לא זוכר.
אני לוקח אוויר נקי - "שיהיה מה ללכלך", את תמיד אומרת -
את המשפטים שלך אני תמיד זוכר.
|
"איך זה שבכל השנים שאני חיה מראים מיליונים של סקרים
במלאנתלפים מקומות, על כל האוכלוסייה ואף פעם לא קיבלתי טלפון
שרוצים לעשות סקר ולשאול אפילו במי אני בוחרת או איזו מן אבקת
כביסה אני קונה?"
|
הרבה ירוק זית, והמון המון צבעים של כומתות, והמון שקיפות של
דמעות שאני יכולה להבחין בהן זולגות מתחת למשקפייי השמש שלהם,
בשביל להסתתר מאחוריהן, שאף אחד לא ייראה,כי חיילי צה"ל צריכים
ליהיות חזקים
|
ואני רוכבת על אחד מהם- רכיבה איטית ומוזרה,
דמעה אחת יורדת במורד הלחיים,
מתובלת במליחות עדינה, נשברת על הרצפה.
אני קמה ללא כל תחושת כאב, ומחייכת.
|
הגעתי אליו כשעלתה השמש, היא צבטה אותי בלחי, ואני חייכתי אליה
חזרה. השטן שלי שכב בתוך קופסא קטנה מעץ שאני קניתי לו פעם,
כולו ורוד- האדום נמוג מפניו, והוא מביט בי, בעצבות מרשימה, אף
פעם לא ראיתי מישהו כל כך עצוב.
|
איך היא מאפרת
במאפרה שקניתי אני
כששאכטה הירוק
בוכה שתפסיק
|
ואם אתך זה שניים
ונשיקותייך על צווארי
זורמות כיין
אז שיכורה אצא ממיטתך
|
אתמול בלילה ,
שנינו מולנו
ונגד עצמנו
ישבנו
דיברנו ושתקנו
|
בין חלון למרפסת
שתי מדרגות
שם חבל כביסה מתוח
מאוד
|
מציאות נקבעת לנצח.
נסיונות לשנותה
רק שורפים גשרים
שפנינו מועדות אליהם.
|
הזוכר אתה פיתוי?
אינך יכול
כי לא היה
כי אם ידך היא שהושטה
אל הפרי האסור.
|
והיום אחריי שנתיים
אני שוב בשלג נוגסת
זכרונות של שוקו חם.
|
לפעמים
אני מודה
בחושך לבד מנסה
לטייל בתוכי
ביחד עם ההיא
הרטובה
|
אני מביטה בך
בשד בעל העיניים הירוקות
והאישונים המורחבים
סופרת את הדקות לאחור
|
ומתוך אותיות
נפערים סדקים
קמטים
כתמים
ניצניי פרחים
|
היית יכול לאהוב אותי יותר אם היית יושב בחדר קטן
מגלגל סיגריה ומקשיב לי משתינה בשירותים,
אבל זה לא קרה.
|
זכרונות זולגים ממני
בצד השני של המראה
|
טיפות של מים על עורך
מבדילות אותך מכל השאר
|
מהתקרה של איזה חדר
נמתח לו חבל
קשורה אליו בצווארה
בובת ברבי עירומה.
אני משחקת בה.
|
יש שיגידו
שהחלומות שלי אינם שאיפות
ושכל האנשים בחיי
בשבילי הם רק אוסף של בובות
|
עכשיו את רחוקה
שבורה מבעד למסך קטן
|
והזכרון
הכי חזק
הוא ריח
שחלף לו לאט
לאט
|
אני,
ידי קטנה מחמנייה זהובה,
מאוגרפת בתוך ידך שנראית ענקית.
|
חמש אצבעות על ידית האחיזה.
אני נופלת למצב שכיבה, רגל שמאל מתמתחת,
כף יד שמאל שלי אוחזת במדפסים - כפי שהייתי אוחזת בך חזק.
דורכת את הנשק.
|
מסתכלת במראה, כל השיער שלי יבש, האיפור נמרח כמו זיעה.
למה אני כ"כ מגעילה את עצמי הבוקר? בזוית העין אני רואה אותך -
שקוע במראות הנוף הנשקפים לעינייך מבעד לחלון. עצוב לי לראות
אותך ככה.
|
אנחנו זוג בתוך קלף מצוייר.
שנינו ערומים כביום היוולדנו, בינינו מחזיקים ציפור לבנה.
צדנו אותה במדבר.
|
בטח שראית
איך שהלכנו אחרייך
כמו אז
בטח אמרת לעצמך
שהיינו צריכים להישאר בחזית
בטח חייכת
|
הייתי שם אתמול, בחנייה של הרובע היהודי, היכן שהישקפנו לנוף
ומבטינו נשקו לעצים. ישבתי לבדי, מידיי פעם עבר שם ג'יפ צבאי
שממנו חייכו אליי חיילים, כמה אירוני הוא חייל מחייך.
|
אל הארכיון האישי (17 יצירות מאורכבות)
|
|
הציניות עוד לא
הרגה אף אחד.
אני זה סיפור
אחר |
|
