|
"We can forgive a man for making a useful thing as
long as
he does not admire it. The only excuse for making
a useless
thing is that one admires it intensely.
All art is quite useless".
(Oscar Wilde)
היא ישבה מולי, ובמשך שעות הקשיבה לכל הבעיות שמטרידות אותי
והביאה עצות שימושיות. כאשר לא דיברה, היא הקשיבה עם מבטה נח
עליי עם עיניים מבינות ושפתיים מעוקמות בחיוך עדין ומנחם.
|
חלמתי על ציפור כחולה. היא באה אלי כ"כ כחולה ומושלמת. ציפור
כחולה של אושר והגשמת חלומות. ואני ביקשתי ממנה שתעשה מישהו
אחר מאושר והיא עזבה.
|
Feeding the nightmare
with hope and despair
Looking for sorrows
that no one will care
|
All the darkness in the world
Will disappear
'Cause you are here
|
במבט אוהב
הוא נותן לה את הלב
והיא בזעם מתעב
נועצת ציפורניה עד כאב
|
אני רוצה אותה
לחוש בה בידי
תמיד להיות איתה
ושתמיד תהיה איתי
|
נישקתי אותה על לחיה הקרה
אך היא לא נישקה אותי בחזרה
היא שכבה כה יפה בארון מעץ
גופה עדיין תולעים לא שורץ
|
עומדת מול מראה שקופה
חושבת על אותה תקופה
שבה הייתי רק ילדה
בתוך ליבי יש רק סלידה
|
אני פשוט לא רוצה דבר
גם אם לא אחיה אף עד מחר
בשבילי גם כך הכול נגמר
|
בתור לחותך הוורידים
לא אנשים עומדים
צלליות של מה שנשאר
|
ריח של שרוף
בכל מקום עשן
פורשת כנפיים כדי לעוף
אך לא מצליחה לצאת מכאן
|
תמו הדמעות,
הן כבר לא יוצאות,
הן כבר לא זולגות,
הן כבר לא רוצות.
|
אני יושבת בשקט
ולשגעון נושקת
|
הו, אפלה בת השנים
האם תראי לי שוב פנים?
האם תאמרי לי שוב דבר מה?
אשר ישבור את הדממה
|
אז היה פיגוע
17 גופות
פעם היה אכפת
היום זה רק להתראות
|
רק אדמה יבשה
תוך מחשבה עבשה
תגיות שבורות תקועות באדמה
בה מולכים שליטי הדממה
|
אני אבודה בתוכי
דוחקת ממני שמחתי
ואושר כלל לא לרוחי
וחושך הוא אך מפלטי
|
גם אם אשרוף גופי
אשב שם ואצרח
הקור הזה שבי
|
אני רוצה אליך
ולך לא אכפת
לשקוע בזרועותייך
ולו למעט
|
בשקט, בדממה
אתנך הנשמה
גם כך הינך ריקה
ולטוב עוד אינך מחכה
|
בארץ נעלמת
כל חלום כבר נשכח
והרוח נוהמת
סיפור על כאב בלתי נסלח
|
כשהשמיים עלו באש
החושך חזר לאחור
כאילו מתבייש
פנה לרוץ לשחור
|
אין לי הכוח,
למות ולשכוח.
סובלת כאן
ומחכה כל הזמן.
|
דמעה אחר דמעה
נופלות בלי הנאה
אל תוך השחור של החלל
הן ימותו אם הן חיות בכלל
|
לא רוצה לחזור
לעולם אפל
מסתתרת מהאור
אך פוחדת מהצל
|
בדרך למוות, תפגוש שם אותי.
קוראת שוב ושוב את מילות תפילתי.
תקועה בין מוות לחיים,
איפה שכל יצורי הזדון שוהים.
|
יושבת בכיתה
מחכה לסוף
מחכה להפסקה
הלוח הוא הנוף
|
בלחי אחת לטיפה
ובשנייה סטירה
בצד אחד קטיפה
ובשני זכוכית שבורה
|
אנחנו מנסים למות
אבל לא מצליח לנו
מה הופך את החיים לשטות?
מה הורג אותנו?
|
במורדיי דמעות
לא מעצב, לא שמחה
חיכיתי כבר שעות
אך פי מוציא אך אנחה
|
בפינה רחוקה של הלב
חי לו הכאב
מחכה לרגע לפעול
ומעביר רעד בכל
|
בדברי רגש יגון
כולי נוטפת שגעון
במבטי טבול אבדון
ובליבי השתכן לו שדון
|
למרות הניגודים
אני אפרח
דברים מתמודדים
ברחובות הכרך
|
בתחתית המדרגות שכבה הגברת
כולה זועפת וקודרת
התחלקה על שמלתה המהודרת
ושמעה איך כל כולה נשברת
|
גיליון למתים
ועוד אחד לנוטים
שמות ותאריכים
בלי ערכים
|
דברים עצובים
קורים לי לפעמים
ומשהו מת בי כל פעם
גונב מהחיים עוד קצת את הטעם
|
המוות קרב
קורא לי בלאט
שחור כעורב
מתפשט בי לאט
|
אני רוקדת בדם
של לב שנדם
ותאוותי לכאב מהמם
גורמת לליבי לדמם
|
זוהי דרך אפלה
בה הולכת בשמלת מלמלה
נערה בשחור
בדרך חסרת אור
|
לבכות...
לבכות...
למוות לחכות.
|
היכן היופי בלרצוח
ללא הדם ונזילת הכוח
האם לא בעיניים המביעות אימה
האם לא בשפתיים הממלמלות דממה
|
למה הכאב,
בליבי הרעב,
פועם בחוזקה,
מכה ומכה.
|
ואין עוד מילה, על הדף הלבן
טיפות דיו נופלות, כאילו אין זמן
ורק המבט שלי עוד עצוב
חושבת על שקט וקבר עזוב
|
כעת לא תבוא הגאולה
אני ננטשתי
ותשאל השאלה
ממנה חששתי
|
השקט משתרר
כמו מעולם אחר
חובק את השמחה
כמו להבה שדעכה
|
מתבוננת בבבואה קרועה
צופה בה שעה אחר שעה
והנה עוד חלק נתלש
המבט בעיניה הופך מיואש
|
אולי יום אחד
יותר לא אפחד,
אקח את הרובה..
|
הוא הולך ודועך
ואין נחמה
כי הוא לא ישאר.
|
ליד תהום אפלה
עומדת דומם
לא אומרת מילה
מחכה כמו כולם
|
כמו השמיים נצבעו בכחול
אני לוקחת דף ומכחול
ומציירת על הדף עם דם
שניגר בליבי שנדם
|
אני אוהבת אותך, אך אתה אינך יודע
|
אני עדיין לא מבינה
לא מבינה את עצמי
מחפשת הבנה
בעולם תהומי
|
גורמת לעצמה לכאוב
מנסה להפסיק לאהוב
|
המילים
בשבילי
כמו צלילים
שרק לי.
|
עוד חלק בי מת
בכל שנייה שעוברת
יש רגע שלא מתמוטט
והגסיסה שוב חוזרת
|
במעמקי האפילה
אני שונא כולם
|
מילים כדורבנות
את נשמתי הן מענות
אפילו אם הן כלל לא נאמרו
בי הן התעוררו
|
ריח של אבק שריפה
"מכשפה!"
"תשרפי! תעלי בלהבות!"
"תסבלי באש שלא ניתן עוד לכבות!"
|
צר לי לומר, אך זוהי לי לי צוואה.
עומד אני, כבר על הסף,
נשאר לי רק עוד רגע קט נוסף.
|
אזדנב אחרייך לכל חור שתלכי,
לעולם לא אשחרר אותך לחופשי.
את תהי שלי לבסוף
ואת נשמתך אוכל אז לטרוף.
|
בסוף, בכל זאת תהי שלי
ובכל צעד בלעדיי את תכשלי
אני אשלוט בכולך
וקולי יהיה קולך
|
מדוע בחרת בי?
לא קל לשלוט בגופי
או שהנני בעצם נאבקתי איתך
מה דעתך על מקומה של נפשי בגופך?
|
בשקט החיים מחלחלים בין הסדקים
ולאט, לאט הוורידים מתהדקים
|
בגשם, ערפל
גרר רגליו לתכלת
מתוך מקום אפל
חסר כל תוחלת
|
אני עומדת בתור
לקברי השחור,
מתפללת דומם
חרישית כמו כולם.
|
הוא שונא את זה שנולד אישה
הוא כ"כ שונא את ההרגשה
אך אחרי כ"כ הרבה שנים היא כבר לא חדשה
|
סובבת סובבת
הכול מתעבת
סובבת עולם
שונאת את כולם
|
על השביל הלבן צעדה לבדה
זעקת הבכי בראשה הדהדה
בעלה המנוח קרב אליה לנחמה
היא הרימה אליו פניה בתנועה עגומה
|
מבעד סורגים שחורים
אני מביט אל החיים
|
מצבי עגום
בעולמי העקום
עלים אפורים נופלים על היקום
|
העולם מתפרק סביבי
מתפורר לחתיכות קטנות
בעולם גדול כאבי
ונישאנו כבר באלף חתונות
|
בצלליות הערב הנשלחות
סופר סיפור נושן
על ילדות שמפלחות
את לב אביהן ואימן
|
אתה ממשיך לפגוע
והלב שוב נשבר
אני ממשיכה לשקוע
|
פסים
את גופי תופסים
ואינם מואסים
|
איך אנשים כחולים גרים בגינה ורודה
מגדלים פרחים ורודים בגינה כחולה
הופכים חמניות סגולות לגינה כתומה
נשים צהובות גרות בגינה אדומה
|
כמו לכל דבר רע או טוב
גם לזה יהיה סוף
וגם אם עכשיו זה שום דבר
אולי זה יהיה משהו מחר
|
הלב שלי נדם
על שמירתו נרדם
ונגנב כל היקר
ולבי הפך לקר
|
רק אני פה נשאר
כי שונה מהשאר
מנודה, מרוחק
נשמתו במרחק
|
בין שבילי התרדמת של ליבי
אני זוחלת על גחוני
והריקנות הזו שבי
כבר לא דומה לי, היא לא אני
|
תחושת האובדן הכובלת
על סמך בהייה מבוהלת
אחרי לווית מוות מריר
ביום גשום וקריר
|
אני רק רוצה לישון
ולא להתעורר לעולם
כל מה שאני עושה לא נכון
ונמאס לי מכולם
|
הרוח שרחשה בחיי
שינתה כיוונה
ולכן משמעות מילותיי
כעת היא שונה
|
אין בי חטאים
אך החטא כה טעים
אז אמשיך עוד לטבול
בדמי הכחול
|
איך זה שאני לא יכולה לכתוב שירים על יופי?
ורק על עצב וכאב
וכולם אפלים ללא דופי
ומתארים רק את רגשות הלב
|
תהום הנשייה
עוד מעשייה
גלגול בעלייה
אשליה אשליה
|
אני לא טובה בשום דבר
חבל שהכל מזמן עוד לא נגמר
כי אני סתם תופסת מקום מיותר
הייתי כאן זמן די והותר
|
אוויר בוחש
בקלחת של אש
מוסיף קרירות
וטיפות יהירות
|
השמש שוקעת
בין ענפי עץ הדובדבן
וחמימותה משתרעת
על גופי הישן
|
אז מה אם אני אוהבת להתעלל בעצמי, אני לא היחידה עם תחביב
מעוות זה. כאילו שאין מספיק חולי נפש שעושים דברים דפוקים יותר
ממני.
|
אני לא שומרת טינה. אני לא שונאת אותם, אני רק רוצה שימותו.
בעצם אני לא רוצה אפילו שימותו, מוות זו הקלה, שחרור. אני רוצה
שיהיו מפוחדים מהמוות כשיביטו בפני ועדיין ידעו שהוא יבוא.
ואפילו לא זה.
|
יש לי יחסים מעוותים עם סבתא. אני יכולה לצרוח עליה את כל
הנשמה או ההפך ולאחר מספר שעות הכל נשכח מלבב.
זה לא סיפור על סבתא שלי, זו סתם מחשבה חולפת.
|
היא קמה בבוקר ואין לה חשק לדבר. היא רואה סדרות וסרטים כל
הזמן, כדי לברוח מהמציאות. היא אף פעם לא בוכה, אבל לפעמים היא
נשברת ובוכה בכזה כאב, כאילו באמת יש על מה.
|
אל הארכיון האישי (22 יצירות מאורכבות)
|
|
בקרוב:
התנועה לשחרור
השלי. |
|
