|
במקום בו ישנה השתיקה,
נאמר הכל.
במקום בו ישנה השתיקה,
היא נוגעת.
נגיעה, ונגיעה. ועוד נגיעה.
המוזיקה חותכת אותי באוזניים.
אבל ההרגשה, ההרגשה של הדקירות - אין כמו כאב כדי להבין דברים.
|
זחול
עד שעינייך הבוכות על האדמה, יצמיחו סיבה.
|
ניסיתי
לזעוק
ילדותיות נשמעה
|
אתה הורג את עצמך כדי לא להפסיק אף פעם.
חובט את ראשך
כדי לא להפסיק אף פעם.
|
אתלוש מן הקירות
ואדביק על
חלוני
שמיים
|
אתה
נקודת החופש המוחלט
הנבדלת משאר הבלי העולם.
|
אנחנו
מחזיקות
את הבניין
משלא
ייפול
ויתרסק
ויהפוך
לאפר בידיים,
שמפזרים ליד הים.
|
הייתכן
ורקיע
בן
נצח,
יצבע
לילותיו
בכחול
מלכותי
לא מוכר.
|
טיפת דימיון שרפה את לשוני, עצמה את עיניי
ריחפה בי
|
הללו את ליטוף השמיים
את שריטות האוויר
את נשיקת האמת.
|
שחור של לילה
מציץ
מהחלון.
|
כל-כך עצוב לחכות בצד,
ליד דלת עץ ישנה.
|
התרוצצו
אל מול פניי, עצמו נא
את עיניי
|
תנועות
עילאיות
מניחות
ראשן
על
כתפי.
|
לבי אינו יכול להוליד
בתוכי
את התחושה
ההפוכה
לבדידות.
|
פצע פתוח;
אולי נשקה אותו
מים.
|
הכל עידן חדש
של התכווצויות שרירים.
|
סריגה
מהירה,
ובגדייך
מיטה
הם.
|
ידיים נושפות התרוממו לשמיים
כלום אינו אוחז בהגה כעת.
|
מעבר לדמעות,
לשעון המתקתק שעל הקיר,
לזמן שלא מצליח לדלג, ורץ
מסתתרת הנקודה
|
פיסות
קפואות
ונמסות
חיות
בזוהר
מסנוור,
הופכות
מים
שקופים;
לי
ולך.
|
לחצות לשני-
ים.
לקחת כיפת הר ולהפר-
יד
|
נעמדתי,
בנוף של סוף הקיץ,
לסיגרית לילה.
|
ואיש קטן עם מזוודה, פתאום נכנס אל הדירה הראשונה.
|
כמו אוויר קר שנושף בשחצנות לעננים
וטפטופים.
|
מתהדרת בנוצות הלבנות,
שכבר הפכו איבר בסיסי לנשימה
אך מה נותר לי מלבדן.
|
כשכולי צעקה.
כשעיניי מנסות לחפש משמעות מסביב.
כשנשברת הדמעה מכאב, עוד לפני שיצאה לאוויר העולם.
|
|
|
ענק אחד מכוער,
ממש מפלצת,
אכזר, רע לב
ושמן כמו חבית,
היה מתנפל על
כפרים, משפחות
חוטף לו - ואוכל
לצהריים ילדים
בכפית.
והייתה לו אחות,
ענקית - אבל
פ'סדר.
כלומר רחומה,
נחמדה, לבבית.
"איך אתה לא
מתבייש???" צעקה
על אחיה, "לאכול
ככה ילדים
בכפית?!"
התבייש הענק, כי
הבין שזה לא
בסדר, והחליט
מעכשיו אחרת
להתנהג. ובאמת,
הוא שינה דרכו
לגמרי - ואת
הילדים הוא אוכל
עכשיו במזלג. |
|
