|
במקום בו ישנה השתיקה,
נאמר הכל.
במקום בו ישנה השתיקה,
היא נוגעת.
נגיעה, ונגיעה. ועוד נגיעה.
המוזיקה חותכת אותי באוזניים.
אבל ההרגשה, ההרגשה של הדקירות - אין כמו כאב כדי להבין דברים.
|
זחול
עד שעינייך הבוכות על האדמה, יצמיחו סיבה.
|
ניסיתי
לזעוק
ילדותיות נשמעה
|
אתה הורג את עצמך כדי לא להפסיק אף פעם.
חובט את ראשך
כדי לא להפסיק אף פעם.
|
אתלוש מן הקירות
ואדביק על
חלוני
שמיים
|
אתה
נקודת החופש המוחלט
הנבדלת משאר הבלי העולם.
|
אנחנו
מחזיקות
את הבניין
משלא
ייפול
ויתרסק
ויהפוך
לאפר בידיים,
שמפזרים ליד הים.
|
הייתכן
ורקיע
בן
נצח,
יצבע
לילותיו
בכחול
מלכותי
לא מוכר.
|
טיפת דימיון שרפה את לשוני, עצמה את עיניי
ריחפה בי
|
הללו את ליטוף השמיים
את שריטות האוויר
את נשיקת האמת.
|
שחור של לילה
מציץ
מהחלון.
|
כל-כך עצוב לחכות בצד,
ליד דלת עץ ישנה.
|
התרוצצו
אל מול פניי, עצמו נא
את עיניי
|
תנועות
עילאיות
מניחות
ראשן
על
כתפי.
|
לבי אינו יכול להוליד
בתוכי
את התחושה
ההפוכה
לבדידות.
|
פצע פתוח;
אולי נשקה אותו
מים.
|
הכל עידן חדש
של התכווצויות שרירים.
|
סריגה
מהירה,
ובגדייך
מיטה
הם.
|
ידיים נושפות התרוממו לשמיים
כלום אינו אוחז בהגה כעת.
|
מעבר לדמעות,
לשעון המתקתק שעל הקיר,
לזמן שלא מצליח לדלג, ורץ
מסתתרת הנקודה
|
פיסות
קפואות
ונמסות
חיות
בזוהר
מסנוור,
הופכות
מים
שקופים;
לי
ולך.
|
לחצות לשני-
ים.
לקחת כיפת הר ולהפר-
יד
|
נעמדתי,
בנוף של סוף הקיץ,
לסיגרית לילה.
|
ואיש קטן עם מזוודה, פתאום נכנס אל הדירה הראשונה.
|
כמו אוויר קר שנושף בשחצנות לעננים
וטפטופים.
|
מתהדרת בנוצות הלבנות,
שכבר הפכו איבר בסיסי לנשימה
אך מה נותר לי מלבדן.
|
כשכולי צעקה.
כשעיניי מנסות לחפש משמעות מסביב.
כשנשברת הדמעה מכאב, עוד לפני שיצאה לאוויר העולם.
|
|
|
אם כל העולם במה
וזו הבמה
המרכזית. אז זה
אומר שכל העולם
נמצא פה...
כאילו |
|
