|
יליד 81'.
משתדל להיות אמיתי מתי שרק אפשר.
הקריין נשמע לי קצת עצוב מכל העניין, אבל כל הקריינים נשמעים
אותו הדבר במילא, ככה שאני לא ממש בטוח.
הוא הודיע בקול עייף שנגמרו כל הרעיונות המקוריים לסיפורים בכל
העולם, ושנסגרו מאות אגודות סופרים עקב כך.
פשוט ככה. נגמרו הסיפורים.
|
"איבחון מצב כללי, 03:30, יום ראשון. לאחר ניתוח שנערך כמחצית
השעה, נתגלה, כפי ששוער, סדק ארוך ועמוק בצידו של החדר השמאלי
בליבו של הנפגע."
|
"בשמחה אבי!", עונה לו הבן עם חיוך גדול על פרצופו.
הוא מרים את החפיסה מהשולחן, ומתחיל לחלק.
האם נכנסת מהמטבח עם ארבעה כוסות לימונדה קרה, וצלוחית עם
עוגיות.
|
בלילה, כשידעתי שכולם הלכו לישון, הייתי מוציא את הבובה ומניח
אותה על השולחן.
כל כך אהבתי את הבובה. יכלתי להגיד לבובה הכל. הבובה תמיד רצתה
לשחק.
כשנמאס לי לשחק עם הבובה, תמיד הייתי מחזיר אותה לארון. כמו
ילד טוב.
|
"חרטה?" שאלתי.
"זו ההרגשה שאיתה אתה רוצה להגיע לעולם הבא?"
הוא פשוט לא הבין אותי.
"למה לא?" ענה.
"זה עדיף מכעס, או בדידות, נכון?"
הוא צודק.
|
שני תמיד היתה צוחקת עלי שלה יש כנפיים, ולי אין.
"תראה אותי!" היתה צועקת, בזמן שריחפה כמה מטרים באוויר.
"עכשיו תנסה אתה!" צחקה. היא ידעה שאני לא יכול. היא כל כך
נהנתה לצחוק עלי.
|
"לעזאזל איתך! למה תמיד לוקח לך כל כך הרבה זמן, אישה?"
היא הוציאה את ראשה מחדר השירותים עם מברשת שיניים בפיה ובהתה
בי.
"בסדר, בסדר, רק תסיימי מהר."
|
"להתראות.
זה לא שלא אהבתי אתכם. באמת שלא.
אהבתי אתכם מאד. אבל כל חיים אני סוחב שק אבנים על הגב."
אימו מצאה אותו מתחת לשק אבנים.
|
היה זה השביעי לאוקטובר. חורף שבעים ושלוש.
|
"5.30 ללחם?!" צעקתי בלי רחמים על המוכר המסכן.
זה לא אשמתו. הוא בסך-הכל ממלא הוראות.
יצאתי בתסכול מפתח המאפייה.
|
הוא תמיד האשים את עצמו.
מן תגובה אי רצונית לחיים אי רצוניים.
שום דבר לא הסתדר, והכל תמיד נהיה יותר גרוע, אז הוא העדיף
להאשים את עצמו ולשתוק.
|
נראה לי שהיא אהבה אותי.
לא יכלתי אף פעם להיות בטוח, כי היא אף פעם לא הסתכלה לי לתוך
העיניים.
היא הסתכלה עלי, אבל אף פעם לא לתוך העיניים.
|
מעל ראשו התנוסס ציור איום ונורא שבטח נקנה בכמה שקלים בודדים
באיזה אטליז רוסי. לצידו שידה שעליה ישב עץ בונזאי בקערה
מחימר, ובחלקה התחתון היו מספר חוברות פורנוגרפיות זולות.
|
אני רק רוצה להגיד דבר אחד לפני שאני מתחיל.
מאז שאני זוכר את עצמי הייתי בן אדם מאד לא החלטתי.
כשהייתי קטן, אם היו שואלים אותי מה אני רוצה להיות כשאגדל,
הייתי עונה בכנות:
"אני קרוע בין סרסור לנרקומן. מה את חושבת סבתא?"
|
אחרי שלוש דקות היא יצאה החוצה.
היא לבשה מעיל דמוי פרווה וצעיף סגול עטף את צווארה.
"אני מוכנה. אפשר ללכת." חיוך התנוסס על פניה.
"באיזו שעה הוא אמור להגיע?" שאל בהתעניינות מדומה.
"ב- 5. אמרתי לו שאני אחכה לו ליד השער."
|
הסתובבתי אל השידה, והרמתי את האקדח שהיה מונח עליה. כבר חודש
שלא היה בשימוש.
שפשפתי אותו כדי לנקות קצת את האבק. פירקתי את המחסנית,
והוצאתי את הכדורים. "עדיין כדור אחד חסר. לא נורא" הרכבתי
אותו מחדש ותחבתי אותו לג'ינס.
|
והיא עוד מביטה בי לחפש תשובות, כעת עירומה
וריאותיה נמחצו;
ופניה נחבלו מן החמה;
וידיה ללא בשר (אשר אכל הארבה);
"ידענו שבתות טובות מזו."
|
אל הארכיון האישי (2 יצירות מאורכבות)
|
|
אחי יש'ך שקל?
גרפומן
הסלוגנים
בתקופת הצבא |
|
