|
בדרך אימא התחילה לצעוק כמו משוגעת, מחזיקה בשניי כפות ידיה את
הבטן, לא הבנתי למה היא צועקת ככה, ידעתי שגם אבא לא מבין למה
היא צועקת ככה, ידעתי, כי הוא שם את הקסטה של חוליו אגליסיס
בפול ווליום.
|
היא אמרה לי, תזיין אותי כמו שאתה מדבר, זרקה את ראשה אחורה
ואותי זה קצת בלבל, לא יודע למה באותו רגע קמתי, רכסתי את
המכנסיים ועזבתי את החדר.
|
רק יום הזיכרון לחללי צה"ל? היה מתקרב, מה מתקרב, אפילו שבוע
לפניי שהמורה אסתר התחילה לתלות בהידור רב את סמליי היחידות
השונות על קיר הלבן שמחוץ לכיתה. יעקוב היה כבר עם החזה מנופח
|
"בדרך חזרה תביא לי Marlboro lights ", היה צועק לי מהחלון ,
ואני הייתי עונה לו בשאגה, "אין בעיה סופרמן", הוא היה רק
מחייך ואחר כך ממשיך בגיהוץ עדין של הגלימה.
|
שבוע עבר בלי שום קשר לזמן, פשוט ידעתי כי הם הגיעו שוב, ראיתי
אותם נכנסים מין השער, אימא כבר הספיקה לתת שני מופעי התעלפות
לפני שהספיקה להגיע לחלקה שלי.
|
עם דבר או שניים הסכמתי או שתופעת הזמן שקיבלה משמעות אחרת,
השרישה בי. במקביל, דבר אחד הזמן לא יכל לתת תשובה. היה זה
השעמום שאכל בי והכריע יותר מהתולעת שיושבת במרכז הגולגולת
ומנסרת בכרסומים איטיים כבר יומיים שלמים.
|
|
|
ההתייחסות
ההומוריסטית
למספר 42 כאל
משמעות החיים
היא הגיג-סרק
חלול ועקר אשר
החל עם סופר
חנון משועמם
וכעת הוא רווח
כבדיחה פרטית
דבילית בקרב
כותבי סלוגנים
חסרי חיים!
פרובוקטורית. |
|
