היצירות האלה לא נכתב בשביל אף אחד מיוחד. הן כמו
תרפיה עצמית או משהו כזה. הן לא נוצרו כדי לעורר
רעש, למשוך תשומת לב או לקבל דירוג גבוה. הן ההצה
היחידה לתוך עצמי. למקום היחידי שבו יש רק איש אחד
שמכיר אותי הכי טוב בעולם. ההצה היחידה שמישהו יזכה
לה, לעולם. כי כזה אני - לא מבין את עצמי. כותב
ומנסה להכיר את עצמי.





מאז הפעם האחרונה שנכנסתי לפה עברו... אני בכלל לא
זוכר כמה שנים עברו. כנראה שדי הרבה. לא יודע למה
אני פה בכלל. לא יודע מה קרה פה בזמן ששכחתי שיש דבר
כבה שקוראים לו "במה חדשה".
אני עדיין אותו אחד, וגם מישהו אחר לגמרי. חייל
בצה"ל. יותר בוגר ועדיין ילדותי לגמרי. עצמאי מאוד
אבל תלותי באופן כמעט אובססיבי.
ועדיין - לוחש למרחבי הרשת את הצעקה שאני לא יודע
מהי בכלל, מפחד לצעוק אותה ברחוב. מסתכ על עצמי אז
והיום - לא מוצא את ההבדל, ולא מבין את הקשר.

גבריאל מלאכים אלוהים והשטן זה לא השקט שלפני הסערה אלה השקט שאחריה, שקט כזה שמבהיר לך בלי שום אפשרות לוויכוח שאחריו לא יהיה ויתר רעש, וגם לא יהיה יותר מי שירעיש.

ארץ קטנה מצב ארץ קטנה אנשים בה מעט אבל גם הם מתים בשם הדת על מזבח של שקר עצמם מקריבים בשביל שליטים רקובים.

ילד גדול ואז נפל האסימון, התמונות. אותן תמונות של אנשים שלמדו בבית בספר ונהרגו בכל מני תקריות אומללות. המחשבה הנוראית עוברת בראש, שבעוד שנתיים גם התמונה שלי תופיע שם.

המגילה והספק אין שם שום דבר אמיתי, הכל שקר, תראה בעצמך.

בחירה לך ניתנה האפשרות - מי מהם תרצה להיות? אתה גוש הברזל שעדיין לא חושל. אתה יכול להיות כל אחד מאלה. אתה יכול להיות החרב שתינעץ בלב או המגן שיעצור אותה. אתה יכול להיות הפטיש שיחשל את הגוש הבא - את הכתר.

שיבת הלמך עיבוד ממוחשב