|
גם אני
כיום מעצלות
מעדיפה שירה.
(מתוך "תמציתיות")
את כל-כך קלה להחלפה וכשאת כבר לא מסוגלת לסבול את חוסר היחס
ואת רעש התקתוקים של המקלדת ברקע את שמה על עצמך חולצה ומכנס
ומצהירה שאת יוצאת לטיול, "טוב" הוא ענה לך, "קחי מפתח."
|
"שבי בבקשה. מה הבעיה?"
"העפעפיים שלי."
"סליחה?"
"כואבים לי העפעפיים."
|
יושבת בחדר שספג כל-כך הרבה דמעות ועצב, אני כבר עייפה מהיום
שהועמס עליי ומהרגשות שהציפו אותי. יושבת מול המחשב ומנסה
לכתוב את כל הדברים שקרו כאן בשעות האחרונות, כי על כאב של
אחרים הרבה יותר קל לכתוב.
|
כמו פיסת נייר היית בידי
הארכיטקטית המתולתלת
אשר מחקה, חרטה וכתבה
כתובות קדושות ביד נוקשה
ולבסוף כשנמאס לה, גרסה.
|
ימים של פרידה
אין אשמים
אני לא אשמה
אני אשמה?
|
חם ונעים מתחת לשמיכה
כשהראש מונח על שקע הכתף
אבל לאצבעות ברגליים קר
ומשהו בתוכי
|
הפרפר שלי חולה
והתרופות לא עוזרות,
אפילו לא תה ועוגיות.
|
דקות מתות
שקטות
ולא הכול רק קלישאות.
|
צפצוף מעצבן על הבוקר מודיע לי שצריך לקום.
איפה אני? פוקחת את העיניים ועדיין חשוך, מושיטה יד לעבר
הפלאפון והמיטה הצבאית חורקת בדרכי אליו. בוקר והרבה יותר מידי
מוקדם.
מאירה עם המכשיר מעט על החדר, כולן עוד ישנות. לא, אני צריכה
לקום, לא להירדם שוב. מתיישבת
|
היום בניתי לנו עתיד
שבו אני אוכלת סלטים ומשאירה לך את האגוזים
ושבו אנחנו מקשיבים כל יום לשיר שלנו ונזכרים
עתיד של דיבור בעזרת העיניים בלבד
ושבו אני לעולם לא מספרת יותר מקצוות כי ככה אתה אוהב
|
היא ישבה עם הראש בין הידיים, והרגליים, בקושי מגיעות לרצפה,
רק משאירות שביל דק איפה שהן התנדנדו בחוסר אונים.
|
נגמרה לי היכולת ואזל לי הרצון
להוכיח ולממש את הכישרון.
זהו, זו הפעם האחרונה שאני כותבת
זהו הקטע האחרון שאוכל לזקוף לזכותי.
אני מקבלת את העובדה
שלעולם לא אהיה סופרת.
ולעולם לא יקריאו את שמי על במה מפוארת.
|
הסירי את האיפור והצבע מעינייך
הם מטשטשים את הנפש.
אספי את שיערך לאחור הדוק
כדי שאראה את תווי פנייך העדינים.
|
אל הארכיון האישי (3 יצירות מאורכבות)
|
|
טוב נו, אין לי
מה להגיד.
(משפט שבחיים לא
תשמעו מאמנון
אברמוביץ'.) |
|
